ואני אומר את זה מתוך כאב לב.
כי אני אדם מאוד כנה. ובעיקר כלפי נשים. זה מאינסטינקט חייתי, ואני אסביר: אם אני מסבן מישהו אני מרגיש פחיתות כבוד כלפיו. עצם זה שנאלצתי לרמות אותו שם אותו במקום חלש. חלש ממני וחלש אובייקטיבי - יש לי כוח עליו, אני יודע משהו והוא לא. בחיים. וכלפי נשים, להוויתי, אני מחרטט מישהי שלא יכולה להתמודד עם המציאות. אני מסתיר כי אחרת היא תיפגע/ תכעס/ יהיה לה לא טוב. וזה קצת.
יש לי טרן און כשאני מגלה הכל, אני הוא החלש. אני שקוף, כל הרפש המביש שבתוכי נגלה לפניה. יש בי בושה, והיא יכולה לעשות בה שימוש. היא *יכולה*. היכולת היא הכוח.
וכל מה שכתבתי עד עכשיו הוא טעות.
כי מנגד לכל זה,
מנגד.
מנגד עומד האגו הנשי. האגו היפיפיה, הטווסי, הסקסי.
האגו של "עכשיו אני ואפסי עוד". הסיבה אולי להיותך כאן: להיות מוערצת. מושא ליראה קלה במקרה הרגיל, ולפחד אמיתי במקרה המטפטף. לשחק ברגשות כבקוביה הונגרית. להשתיק בכוחניות מחשבות של הנשלט ולהשתיל בכוחניות מחשבות חדשות.
האגו הנשי, שהוא הדבר ששווה לנשלט לחיות למענו.
תשכח מ "הכי אני מעריכה כנות, כנות היא הכל בשבילי". כנות היא רק אמצעי, שטוב רק אם הוא עונה על המטרה האמיתית שלך כשאת מדברת איתי: לגמור משכרון כוח.
