יופי.
עכשיו למה שלא תקחי את הכל. ההההככללללל. את כל המטעמים כתבת עליהם, ערבבי אותם והניחי אותם כך שבבת אחת יהוו נקודת זמן אחת צפופה בראש שלי.
היו שם, בתערובת סמיכה, הכמיהה והביישנות והמבוכה שרצית להתענג עליהם לאט כמנה ראשונה, עליהם נשפכו הצרכים הרגשיים שלי - בציר משובח, אבל מי שם לב לטעמים באותו הרגע? דווקא הכחשה לא היתה הטעם הדומיננטי.
הדימוי העצמי, שהיה אמור להוות את המנה העיקרית, עטף הכל כמו מיץ העגבניות המבעבע במנה שבכותרת, אין ספק. וגם ההערצה המתוקה של הקינוח נמרחה על הכל. לחנופה לא היה מקום, היא אקטיבית מדי במצבים כאלו. היא דורשת איזשהו ארגון מחשבתי מסודר ויציאה לפעולה, והידד! אתמול מנעת ממני את זה.
ותוך כדי כתיבה עכשיו, הבנתי מקור של פחד: מה יקרה אם פעם אחת תצווי ממני עליי לכתוב מתוך הבלילה? ואני אציית, כמובן. הדחף לציית הוא מיידי לכל. הוא הדחף הכי פראי, הכי עמוק.
הגשת העצמי לאט בארוחת גורמה, כפי שאת כתבת, דורשת תשומת לב, מצד הנשלט. דורשת הקפדה והסתכלות החוצה, אלייך. מה תאהבי עכשיו? ובאיזה טמפרטורה? שירותיות. מלאכת מלצרות לעילה.
אבל.. אם תצווי את הנ"ל זה ייצא ככה. שקשוקה ניאדרטלית. באמת תרצי לאכול את זה ככה? את, האנינה בהכל?