1. בשלב התכתבות וירטואלית.
בצ'טים הוא היה שווה. במילעיל. רהוט, מצחיק, מבין עניין. הכל מלבד, טוב נו, היו כמה משפטים שכתב שהיו לה מוזרים. נקודות שהשתרבבו במקסימות הכללית שלו והכתימו אותו. עיין בלתי מזויינת לא הייתה אפילו שמה לב. אבל עינה שבראשה היו חדות כשל חתולה. היא זכרה למשל משפט אחד, ממש בתחילת הקשר הוירטואלי, היא פרסמה תמונה שלה בבלוג כשיצאה לאירוע, והוא פנה אליה "השמלה שלך לא מאוד מחמיאה. היא בטח לא מתאימה לנעליים המהממות שעלייך"
היא נטתה לסלוח לו על הקלישאות. קצת פחות לסלוח על חוסר הידע הבוטה באופנת נשים. ועוד פחות על ההפגנה הבוטה של חוסר הידע הזה.
זה יהיה נושא לשיחה בדייט הראשון.
2. בדייט, בקפה
הדייט היה שונה ממה שציפתה, אבל די מלהיב. הוא הגיע ופתח לה את הדלת כנדרש. הוא הביע כבוד. ובעיקר. הוא היה ביישן. זה הפתיע וגירה אותה. מעט שתקן ונבוך, חתיך ומתוחכם, אבל לא יודע להתלבש. כמו דמות מרוחקת שיצא מסיפור אחר בכלל. לא תלאביבי. אבל בהחלט לא משעמם. הוא הקשיב, הוא זרם בשיחה, הוא הצחיק אותה וצחק איתה, הוא העיר הערות מעניינות לסיפורים שלה וסיפר כמה בעצמו. הוא פירט את הקינק שלו, על הרצון שלו להיות מנוכס מינית, שהשתלב היטב בקינק שלה - רצון לנכס לה מישהו. הוא היה כל מה שהוא בצ'אט, רק נבוך יותר, ומקסים יותר.
בשלב מאוחר בארוחה העלתה בזהירות את נושא המחמאה. בזהירות - כי רצתה מאוד להביך אותו, אבל לא רצתה להביך אותו יותר מדי. כמו שחקנית שח מחושבת, בחרה את הרגע להעלות זאת. באמצע הקינוחים.
- "אין לך טעם בבגדים. שתדע. לא של גברים, וגם לא של נשים"
- "אה?" לרגע הוא אכן נראה נבוך לסיפוקה המלא. אז התעשת מעט ופתח במיני מונולוג שקט "כלומר, אני לא כלכך אוהב לקנות בגדים, וזה מה שהיה לי. אבל מה זאת אומרת.. של נשים?.. אני דווקא ממש אוהב את מה שאת לובשת עכשיו. למשל. מה, לא החמאתי מספיק? אני מצטער, אבל חשבתי ממש הרבה לעשות את זה! אז, אולי זה נחשב הבנה? "
נסיון יפה, היא חשבה, אבל הלשון החלקלקה שלך לא תעזור הפעם. "כן? והפעם כבודו חושב שהשמלה שלי כן מתאימה לנעליים המהממות? יש אישור?"
הוא הסמיק, אבל עיניו אורו כשהבין. היא קצת התרגזה בפנים - הוא שמח, במקום להיות מובך ומתנצל כפי שהיה אמור להיות. "אהההההה! טוב זאת הייתה המחמאה הדיכוטומית"
הפעם היה תורה להיות מופתעת
"אה?"
"מחמאה דיכוטומית, מחמאה שאף אישה לא יכולה לעמוד בפניה, נו. התחלה של פגיעה או עלבון שנהפכת למחמאה ענקית בהמשך המשפט.
כמעט קמה ועזבה באותו הרגע, אבל היא הצעצה בעיניו ומשהו בהן גרם לה להישאר. שכן, עיניו לא הביעו סיפוק או ניצחון. לא. הן עדיין הביעו משהו נוגה, נבוך.. כמעט מתנצל. כמו ילד שמעולם לא שיחק, שפתאום קראו לא למגרש לבעוט את הפנדל המכריע, ופספס את הכדור מול כולם.
"טוב, יאיר, זה הדבר המטומטם ביותר ששמעתי מעודי. לעולם לא לבצע זאת שוב. לא עליי ולא על אף אחת."
"אוקי." אמר בקלילות מעושה, נפגע מעט מהתקיפות אבל חוזר לעצמו מהר". "שנזמין חשבון?"
חיכתה שימצא בגמלוניות מלצר במשך כמה דקות. ואז עד שלבסוף הצליח להסב תשומת לב, ועד שכבר מצלר ניגש אליהם, שנייה לפני המילה "חשבון" נאמרה, היא תפסה תוך שנייה וחצי בבד חולצתו של המלצר, הפנתה אותו אליה, נתנה לו את כרטיס האשראי שלה, וכל זאת באלגנטיות שהיוותה ניגוד גמור לגמלוניות שלו אך שניה קודם לכן. ואז אמרה "אין צורך, הכל כאן, ותוסיף לעצמך גם טיפ".
לא העז לדבר על כך, והיא אהבה את המבט האבוד מעט בעיניו, שנמשך גם אחרי שיצאו והלכו ביחד ושחחו. גם אחרי שפתח לה את דלת המכונית. וגם, כנראה, אחריי שנפרדו וקבעו לדבר בהמשך.
דייט מצוין, בסך הכל.
3. בזמן הקריטי ( אחרי הדייט)
עברו יומיים והוא לא התקשר. והיא הרגישה איך זעם קדמון, שלא ברור עד הסוף אפילו לעצמה, מציף את תודעתה.
יש שם משהו, ביאיר, שצריך לחפור, לרדת לעומקו, ולעקור.
(המשך יבוא)