לכתוב משהו

הדרך לפסיכולוגית היא כ-10 דקות הליכה, וחלקה עוברת דרך פארק עירוני כיפי. והיום הוא היה כיפי במיוחד - מנצנץ מתוך הזרזיפים של הגשם.

התלבשתי יפה היום. אולי בגלל הקור. ואלי בגלל שרזיתי קצת והרשיתי לעצמי. מכנסיים, גרביים ונעליים מחוייטות ויקרות למראה, וסוודר שחור עבה וצמוד. ומטרייה יקרה.

מפגיון גבריות, רצינות, נוכחות. נגיעה בדסמית אפילו. מושך תשומת לב.

ואז, בפתח של הפארק פגשתי באשה שמנמנה, עם עיניים כחולות עמוקות וצוחקות. היא הייתה לבושה חם, הרבה בדים, אבל יחפה. בחרה ללכת יחפה על השביל ובבוץ שלידו.

כמובן שקפאתי. כי בכל זאת. אישה זרה. חייכתי אליה במבוכה, והיא חייכה אליי במולוא פה, עברה אותי והמשיכה בדרכה. היא יצאה מהפארק, ואני נכנסתי אליו והמשכתי. 

לקח לי כשלושים שניות לתוך הפארק. הורדתי את הנעליים היקרות ואת הגרביים, סגרתי את המטרייה והמשכתי יחף, נהנה מזרזיפי הגשם הקרירים על ראשי.

בהתחלה די הצטערתי על שלושים השניות, כהרגלי. איזה כיף היה לה אם לא הייתי כלכך אנוכי, והייתי נותן לה לראות אותי מושפע ממנה ומתייחף אחריה... חבל.

אבל אז דמיינתי איך היה מתגלגל אם אכן הייתה רואה את זה. היא בטח הייתה באה ומחבקת אותי ואני הייתי נרתע וממלמל במבוכה "אמאלה קורונה", והיא הייתה מתבאסת טילים.