מהפגישה עם הפסיכולוגית היום.
אני שנים לא התקשרתי למישהו או מישהי. ובוודאי מעולם לא עשיתי זאת סתם בשביל להזמין אותו/אותה לקפה או סרט או משהו (מתעלם מהקורונה לרגע - אני מדבר על כל החיים). גם לא הצעתי למישהי דייט פנים מול פנים, או חס וחלילה ביקשתי ממנה את הטלפון.
את זה ידעתי כבר. אבל היום הבנתי משהו חשוב על זה:
כשאני מדמיין את הסיטואציה הזאת (או לפני שאני רוצה לבצע, או בכלל) אני לא מסוגל לדמיין את הצד השני נהנה לקבל את ההצעה, ובטח שלא מסוגל לדמיין אותו /אותה נהנה/ת או שמח/ה בחברתי באותו דייט/סרט/ווטאוור. רק רואה בעיניי רוחי מבוכה וחוסר רצון שלו/שלה.
אני רואה רק את ההפרעה שבי.
עכשיו, מעניין אותי כמה אנשים פה, שמציעים למישהו אחר את עצמם/עצמן, אשכרא אומרים באותו הרגע: "וואו, הוא/היא בטח מה זה הולכת להינות.. אני הולכ/ת לשמח פה מישהו/מישהי."
עריכה אחרי הודעה של ארגמון:
לאושרי יש לי גם את החוויה ההפוכה: בצ'ט. בצ'ט כשאני פונה בפרטי למישהו או מישהי אני גם מציע את עצמי, נכוו? ( זה לא קורה הרבה כבר אבל קרה המון בעבר). ושם בהחלט חולפת המחשבה האם זה בסדר, וכן יש תחושה של משהו כמו " יכול להיות שתתפתח שיחה, ואני אעניין אותה ויהיה לה כיף, בניגוד, לכל שאר המציקים פה. וגם אם לא, לא נורא. שווה את זה".
בפגישות במציאות אין לי בכלל יכולת לחוש את החלק הראשון. מעניין ועצוב.
