ממעמקי עצב וריקנות, אתמול, הבנתי משהו.
פעם, שולטת אחת אמרה לי שאני פחדן: מפחד לקפוץ למים, ומעדיף להשהות החלטות. מפחד להחליט. מפחד לחיות באמת את החיים שנועדו לי. "יש מילה לזה" היא אמרה לי – " 'חדל אישים'. זה מה שאתה רוצה להיות? אתה רוצה להיות חדל אישים, תפוחי?".
אז בסופו של דבר ירדתי לה פעמיים, והיא ממש נהנתה, ומאז היא לא אומרת את זה.
ובכן יש משהו במה שהיא אמרה, אבל היא מיהרה מדי לשפוט אותי. כי זה לא פחד. זאת הגדר. הגדר הטובה שלי. הגדר, שלי כנשלט, בין הטירוף המוחלט לבין המציאות.
באים זמנים שהיא מאוד מוחשית. אני יושב עליה, והיא המקום הבטוח שלי. כמה אירוני - המקום הבטוח שלי היא גדר צרה וגבוהה, ואני יכול ליפול, לכאן או לכאן. ולאחר כמה ימים אני אכן תמיד נופל.
היא המקום הבטוח שלי, כי רק כשאני עליה, על התפר הדק הזה, אני יכול לראות נכוחה את כל התמונה. כשאני שפוי, ומתנהג ככל האדם, אני לא באמת יכול להרגיש את מה שאני רוצה. לחוות את ההתרגשות הכיפית, לשאוב החוצה את החייתיות שבי, ולראות את עצמי כטרף. וכשאני בצד *ההוא*, השני, אני לא יכול לחשוב כלום בכלל, רק לציית.
ורק שם, מתנדנד על הגדר על ידי מישהי כמה ימים, אני יכול גם להרגיש וגם לחשוב בו זמנית. לדמיין את עומק הנפילה לתהומות הטירוף וההרס, להתגרות מהן, לחוש אותם, לשקול אותם. ואז לדון בצורה שפויה למה התהום הזו תגרום.
הגדר היא רק שלי, אני חושב. אף אישה לא אוהבת אותה; אם יש משהו שבאמת מעצבן נשים, זה גבר לא החלטי, נכון? אני לא פרקטי שם לכן. אבל אני מודה במשך כל חיי אח"כ לכל אישה שנגעה בי, וגורמת לי להתנדנד, ולעיתים אפילו להתחיל למעוד, לצד הנכון. לצד שלה. לצד המטורף לחלוטין. הן כל-כך מעטות.
אבל אז, כמעט תמיד, באה הריקנות והעצב: העצב המתוק אך הכואב של הנפילה הבלתי נמנעת בחזרה אל צד השפיות. את העצב עצמו למדתי לאהוב. אני מחבק אותו, טובל בו, עוצם עיניים ומרגיש אותו.
אבל אז באה רק השפיות. השפיות הארורה והכובלת, והמדכאת כל נפש חיה בי.
