אני חושב עלייך הרבה בזמן האחרון. את היחידה פה שבאמת אני בקשר איתה. וזה לא במקרה. כי אם יש מישהי שאני מעריץ מכל הלב. בלי להתלבט, בלי להתפשר, בלי להחניק מחשבות לא נוחות, זאת את.
ואני חושב על היחסים ביננו, על הדיבור הטבעי ביננו. על הסקס והרכות שלך, והחושניות והנוקשות והשליטה שלך, ואיך היא משפיעה עליי. על המקום שכל אחד נותן לאחר. ובעיקר על החכמה שלך.
ואני חושב גם על הסבלנות שלך. ועל האינטואיציה שלך. על זה שצדת אותי שנה ויותר לפני שראית אותי בכלל, וידעת את זה הרבה לפניי, וטיפחת, והמסת אותי, ומשכת אותי לכיוונך בלי להתפשר ובלי להתבלבל.
אבל אם היה רק משהו אחד מכל אלה, רק אחד שאני צריך לקחת מהקשר שלנו כמסר לחיים, אז זאת העובדה שבכל שנות הכרותינו מעולם לא שפטת אותי. מעולם. היו פעמים שעצבנתי אותך, הו כן, וכעסת עליי, והראית לי את זה. והיו ביננו הרבה אי הבנות. אבל בכל פעם כזאת תמיד פשוט כעסת עליי. נטו. בלי לשפוט. אני זה אני. וככה זה. ועל זה את כועסת. זר לא יבין זאת. יש כל-כך הרבה שיפוטיות בעולם, וגם באתר הזה, ואת הראית לי שאפשר אחרת. שמותר לי, פשוט להיות, על הטוב ועל הרע שבזה. נשלט, סוטה, לא משולם, אבל שיש מישהי אחת שמקבל את זה.
וזה כל-כך נדיר, ומיוחד, שזה משנה אותי. את המחשבות שלי, את דרך ההתייחסות שלי לעצמי ולאחרים.
וכיון שאת לא אוהבת חפירות,
אז פשוט, תודה. אני אוהב אותך מאוד מאוד.
