לקח לי הרבה זמן להבין את זה שאני אדם של תפר, אני חי על הגבול.
לקח לי זמן, אני חושב, כי יש בזה קצת בושה; כי זה קצת לא מה שמלמדים אותנו בסרטים האמריקאים. שם צריך לנקוט עמדה ברורה ולכל קונפליקט יש פתרון, לכל דרמה יש קלוז'ר. אבל קלוז'רים סוגרים אותי, ואני שואף להיות הכי פתוח שאפשר.
אני שואף אנרגיה, ויצירתיות מגבולות. מתפרים. שם מקום העשייה שלי. לפעמים מהעבר הזה, ולפעמים מהעבר השני.
וזה נכון לכל תחום. הפיסיקה המזוסקופית למשל, שבה התמחיתי, היא תחום שכולו האמצע ("מזו") בין הקטן לגדול, בין חוקי הפיסיקה הקוונטית, לבין חוקי המכניקה של ניוטון. שם יש תופעות חדשות, לא מוכרות. שם מעניין לחקור. ודווקא כי הדוגמאות מלוכלכות, ולא נקיות. אפקט הול הקוונטי לא יכול להתרחש בדוגמאות נקיות לחלוטין. הלכלוך חשוב. נחוץ.
וגם בבדסם אותו הדבר, אני באמצע. מתעורר בי הליבידו רק בתפר הלא חרוש והלא מוגדר.
בין זוגיות לבין בדסם.
בין גבריות לבין נשיות.
בין כבוד לבין השפלה.
בין משיכה מינית לבין לידידות.
בין נשיקה לבין נשיכה.
החיים האמיתיים.
נדנדה.
כי אי אפשר להרגיש את השני בלי הראשון. אי אפשר לנתק את הבדסם מהחיים, וגם להנות ממנו. אי אפשר לשקוע בהשפלה מתוקה, בלי שאתה מכבד את האשה שמשפילה אותך. שאומרת " אני רוצה שתפחד ממני, אבל רק כשיש לי אינטרס לכך". שם, רק שם, בתפר הפחות נקי, היותר מלוכלך ומעורבב, רואים את התופעות החדשות.
יש חסרונות לחיים כאלו, והם רבים. למשל: צריך להזהר לא להפוך את התפר לתירוץ לחוסר החלטיות, ולחוסר התקדמות. צריך להיות עירני, לחוש מתי אתה פשוט תקוע, וצריך להחליט. ולכן החלטות לוקחות יותר זמן.
אבל אנשים טועים לחשוב שאחד החסרונות הוא שאני לא חי את החיים עצמם עד הסוף. ואנשים גם טועים כשהם אומרים שזה שאני זיוף, ושפמדום, ולהיות נשלט, זה רק ללקק נעל של מישהי יפה שאתה לא מכיר, ולאכול את עצמך ביסורים על מר גורלך אחרי זה. שזה "הדבר האמיתי". אחרי הרבה זמן אני חושב שזו טעות. התפר הזה, הוא החיים עצמם עד הסוף בשבילי.
ואחרי הרבה זמן, אני שלם עם כך.
