ערב. ילדה קטנטנה, בת 2.5 קופצת מהמיטה שלה. היא פותחת מהר את הדלת של החדר שלה, שנמצאת בסמוך לדלת הכניסה. שם, ליד הדלת, ניצב איש ומתעסק בידיות של שקית הזבל, אותה הוא מתכוון לזרוק לפח הזבל בחוץ. האיש הזה מיוחד לה. מסמכים, חתומים על ידי אנשים אחרים, אנשים שלא הכירו לא אותה ולא אותו, החליטו שגם הוא יגדל אותה.
הוא מבחין שהיא יצאה. היא נועצת את עיניה השחורות בעיניו. היא מחייכת אליו. היא למדה לחייך שוב בערך בזמן שלמדה לדבר. היא לומדת כלכך מהר. והיא אומרת לו בחיוך, בשקט, כמעט בסוד,
ײאבא לא הולך. ײ
ושותקת, וממשיכה להביט בו, מצפה.
היא לא אומרת את זה כשאלה, וגם לא כבקשה. אפילו לא כהבעת משאלה. לא, היא עדיין לא שם. היא פשוט אומרת את זה כדי לקיים את הטקס. האחד שהיא באמת צריכה. והיא מצפה שיחזור עכשיו על דבריה, וייתן לה חיזוק למשהו, שהיא מרגישה, באינסטינקט חייתי, שנשלל ממנה שלא כדרך הטבע.
ײאבא לא עוזב. כבר חוזרײ הוא אומר לה ויוצא מהר, שהעיניים לא ידמעו בפניה.
והשנים חולפות, והמצב מסתבך ומסתבך ומסתבך. ושוב מסתבך. ואיכשהו יצא, שהנדר הזה עמד השבוע בסתירה להיותו נשלט. לציית לך פירושו היה לנטוש. לציית לך פרושו שאבא יילך.
אני שונא גבולות. והתנהגתי איום, ויכולתי להתנהג אחרת בקלות, והלכתי מאחורי גבך, ואני אכן עלוב, כמו שאמרת. זה קרה מפני שלא יכולתי להכיל את הגבול. לדעת מה לעשות איתו. התבלבלתי. דפקה של נשלטים דפוקים. אם היה לך גבר אמיתי זה לא היה קורה. הוא היה ײלא הולךײ בצורה ראויה הרבה יותר.
אני אשתדל להיות גבר אמיתי במקרים כאלו להבא.
אז סליחה.
לפני 9 שנים. 31 באוגוסט 2015 בשעה 6:32
