אלה ימים של השתנות יסודית בבדס"ם שלי. כך אני מרגיש. אני עדיין לא יודע לאן. אני יודע שהייצר חזק כרגיל, קבוע כמו תמיד - אבל לאן הוא הולך?
להירמס? לשרת? להיקשר? להיטנף? להתבייש? לשתוק? להיאנס? להעריץ? להידרש? להתאיין? או אולי בכלל אני אהיה משהו שאני עוד לא מדמיין?
אני לא יודע, ואני בכלל לא חושש, וגם לא ממהר לדעת: משהו ישתנה. הוא השתנה כבר כמה פעמים והנה, הוא משתנה שוב.
רק שבינתיים, כרגע, אין לי על מה לחשוב. שזה מצב חדש.
ואת באת, למצב הזה. ואת בדיוק מתאימה אליו. בלי להיות מודעת לזה. ואולי דווקא עם? כי הרי היוזמה הייתה שלך. זרמת עם התחושות שלך לגביי הרבה זמן, כך אמרת.
כי את לא דורשת כלום, וזה דורש ממני בדיוק בדיוק את מה שנכון לי כרגע:
אני קורא את הבלוג שלך ונמס בחמימות מהתיאורים השקטים שלך את עצמך. תיאורים במשורה, שקצת מסתוריים לי; תיאורים רציפים וקצת אגביים, שנראים לי כמו ריקוד של מילים כואבות.
כאילו את רוקדת בבלוג שלך רגעים בחיים שלך, ריקוד מקסים, והריקוד אומר "אני יודעת שאני יכולה להציק רק לעצמי. אז הנה תראו אותי: מציקה לעצמי.".
אני לא יודע מדוע כלכך עצובה. זה הציק לי מאוד, ועדיין קצת מציק. אני חווה גם את זה כיוזמה שלך. שמגירה את השיחות איתך: יוזמה שלא לבאר, לא לספר, היוזמה לתלות באוויר.
ואני נמשך אלייך, ואל הצ'ט איתך, ואל דברים שאת אומרת לי ומבקשת ממני. כי הריקוד היפיפה והנוגה הזה שלך עם עצמך זה משהו שאני לא ידוע לעשות. אני אפילו לא יכול לשחזר אותו בראש - איזה יופי! כי הוא יותר מדי חלק, ומנצנץ ונוטף עצב. הוא נשגב ממני. נשגב ממי שאני.
הוא רך. ונשי מאוד.
הוא סוחף אותי להיות עצוב ושמח איתך. הוא מפליא אותי. ואז הוא גורם לי גם.. טיפטיפה, בשקט, להעריץ אותך בעדינות. בלי לחשוב, בלי להגדיר כלום ובלי לגזול ממני כלום.
אני חושב שאולי בגלל זה הוא כלכך מתאים לי עכשיו.
ידעת?