לפני כמה זמן התביישתי בפנטזיות שעליהם אני האוננות שלי (כתבתי על זה משהו), ומישהי כאן אמרה לי שזה מוזר לה להתבייש במשהו כזה - אינטימיות ביני לבין עצמי.
זה היה נכון מאוד. קצת מעורר השראה.
אז התחלתי לשים לב על מה אני מאונן, ובזמן האחרון הפנטזיות מאוד חד גוניות. הן מעין סיפור כזה של השפלה, פומבית לפעמים, לפעמים בבית. די משעממות וחוזרות על עצמן.
אבל היום! היום פתאום קיבלתי השראה וכתבתי לעצמי סיפור ממש מגניב.
על אילוף דומסטי כזה - של חיים ביחד, כאשר יש לי חגורת צניעות שאני חייב ללבוש כל לילה. ובבוקר אני נשאר בבית והיא הולכת לעבודה, וקצת לפני שהיא הולכת אני צריך לעשות טקס. לכרוע לפניה ליד השולחן, להושיט ידי לפנים אליה בתחנונים, ולבקש את המפתח. לחכות ככה, בתנוחה זו, עם הידיים מושטות פתוחות למעלה, בעוד היא חוככת: האם לתת לי? האם הייתי טוב? האם למרות שהייתי טוב, כדאי לא לתת לי, כדי שאבין שאני צריך לעשות את הדברים בלי לקבל פרס? לפעמים היא מחליטה כך, לפעמים אחרת, ותמיד מסבירה לי למה.
זה היה כלכך חד, התמונה הזאת. עד שכשגמרתי, לשם שינוי ממש הייתי גאה בעצמי.
:)