זוג צעיר פוסע ברחובות תל אביב. ידו בידה.
הם מדברים, אבל מעט; מילה פה ומילה שם. הם בעיקר פוסעים מהר, בצעד מעט נחוש יותר מכרגיל. כדי להספיק לאיזה סרט, או הצגה... או נניח, כדי לחפש היכן קבעו עם חבריהם.
הבחורה נעצרת, כדי להבין לאן ללכת. הבחור נעצר לידה, מחפש גם הוא. לאחר שעה קלה היא מסתובבת אליו ונושקת לו. נשיקה ארוכה. הוא מתרצה לה מייד, מרוגש. לשונה נוגעת בלשונו. לשונה חודרת לפיו ומחדירה אליו את המסטיק הלעוס שלה. לאחר מכן שפתייה מתנתקות משפתיו, אך היא עומדת מולו, קרוב, עיניה מול עיניו, בוחנות אותו. שפתיה פולטות לחישה, "ללעוס".
למראה הסימן הראשון, הלא רצוני, של גועל שעולה מפניו, היא מניחה אגודל רך על סנטרו, סימן להשאיר את פיו סגור. לאחר מכן בעוד גבותיה מתרוממות ומבטה המחנך ננעץ בו, מצפה, היא גם טורחת ומקישה באצבעה המורה של אותה היד על זוית פיו. דורשת חיוך
הם עשו זאת כבר פעם. הוא יודע. ועכשיו מראה פניה היפות ביחד עם מגע אצבעותיה הרכות והנמרצות עושים את שלהם: הוא מתרצה ומחייך אליה ומתמלא הכרת תודה על כך שהם ביחד. ולועס את המסטיק לשביעות רצונה.
הם ממשיכים לצעוד, כשהיא כעת משוחררת ושוכחת את עולו של המסטיק חסר הטעם. הוא ילעס, משמש כאשפה זמנית. עד שיימצא פח מתאים.