את יודעת, קטנטונת זה מרגיש לי כבר זמן רב שלא כתבתי לך,
אם כי לבטח אפשר לומר שהתקופה איתך בכלל רוויה במילים.
מילים מילים הן שיר נכתב והשיר הזה מתחיל להישמע כמו הנשימות שלך כשאת באה אליי.
אני יודע, יש דברים שלא אומרים, לקטנה הזו. אולי בכלל יש דברים שלא הולמים , אדון על הילדה שלו.
אבל את - מוציאה מהאדון הזה משהו אחר. גורמת לי איתך לא לוותר
את יודעת לקחת את כל המיתרים , למתוח לקצה כמעט ונקרעים,
להביא את הגבול לנקודה העליונה- שבין שליטה לנשימה , בין מותר ואסור , בין נשלטות לחביקה.
ובזמן שאני מתחיל להבין מה קורה- פתאום, לפתע, את נכנעת כל כךךךךך יפה .
ככה תמימה , כנועה , נשלטת לתפארת. אבל בתוכך את יודעת, יש שם עוד מישהי- אחרת
פורטת בציפורנייך על מיתרי הרחמים ובכלל, את עושה את זה עם חיוך לפנים
וכשהעיניים שלך צוחקות אליי, והמבט הכנוע מתמסר על פנייך
אני חושב שיהיה פייר לומר, שעיניי נפצעות משתי עינייך
ואז על הכל אני חושב עוד פעם, ומיד חוזר למלוך בקול רעם
ואת , קטנה שלי, כבר יודעת היטב, איך להיות בדום ואיך בהקשב
ובכלל את ממש טובה במה שאת עושה , ככה זה כשאת מחליטה שאת רוצה
(אז לפעמים עלי היא קצת מערימה
נכון אז מה ? לפחות היא חכמה
הפה שלה בהחלט מסבך אותה בצרות
נו זה ממש בשבילה לחיות או להיות )
רק לומר לך שאני מביא בגאווה את אלו המילים
לכבוד אותם רגעים, רגשות וצלילים
אני רואה כל צעד, שומע כל פסיעה
יודע להעריך אצלך כל קבלה או כניעה
ובכלל אומר לך שמכל הלב
שהאדון הזה את הקטנה שלו אוהב
ל. שלי