תובנות מעולם (אמיתי) של יחסי שליטה

על הרגעים האלו בהם את שואגת עבורי את העונג שלך מול הפנים, על דפיקות לב מואצות מדי לפעמים, על החיבוק שלך שכל כך נאחז, על זה שבכל מתח עורך נהיה כמו ברווז, על התחושה כאשר את מושיטה את ידייך להיאזק, על ההכנעה במבטך כשאת יושבת להיקלר, מותחת את ידייך מאחורי הראש, משפילה מבט, גאוותך לכבוש.

על הציפיה האינסופית לעוד ועוד, על האמון שאת נותנת לעצמך אותי לחוות.

על כל הצלפה, על כל כאב

הגוף את הנפש קשור ואוהב

על האופן בו את עורגת לרגע שאחרי

על הנכונות להיות שם כל כולך לגמרי

על הרגישות והנשמה האין סופית

על היופי על האמת,באמת יפיפית

על המילים היפות ועל כל הלחישות

על כך שעיניי בעינייך נמסות

על כך שאת הקטנה שלי, 

תודה 

ל. שלי

"לאן תיקח אותי ? ללונה פארק?" היא שואלת

ואני מחייך לעצמי בהנאה ויודע שהיא אפילו לא בכיוון, אך בהחלט משתעשע במחשבה הזו 

אבל באמת, היא בקשה ממני רק משהו אחד,כששאלתי אותה איזו מתנה היא יכולה לבקש

אז היא אמרה לי "חוויה" וזה היה נראה לי עסקה מאוד הוגנת, סהכ

חוויה זה זיכרון מתוק הנצרב בתודעה שלנו לנצח. כזה שתמיד יישאר ויהיה 

אבל כל כך התחשק לי גם לתת משהו עכשיו, לחג. 

היה לי ים של תחושות ורגשות מעורב בחצי כעס תהומי שאינו מוצדק בבלילת רחמים מרובים

איכשהו, הייתי חייב להוציא את זה במילים או בכסף מזומן מהר ככל הניתן, כי הרגשתי שמשהו גשמי צריך להתחלף מעט באנרגיה הזו של ההיי שהיא עושה לי.

אז סיכמנו על מתנה שווה במיוחד:

את הסט היא תקנה מהכרטיס שלי, את ציוד היא  בוחרת מהתיק שלי ואת החוויה היא משאירה לי

ואני מגלה שאיכשהו בכל הסיפור אני נותן כאן מעבר למותר, חריגה קלה

הרי משהו בי בער לא לראות כללים ולרצות רק לתת. בלי משים, בלי לחשוב. רצון טהור.

אז אני מבין שהסתבכתי-  אמנם היא שלי, אבל לבטח לבטח  אני כבר שלה 

והגעגוע הזה של נתקי השבת, זה פסק זמן מיוחד בו מעבדים הכל בבת אחת

קצת זמן לנשום את הרגעים המטריפים האלו, כל כך הרבה שיאים הסודות גילו

אני חש אותה בהוויה שלי,  היא כמעט לא מנתקת 

אתם חושבים שלזו אפשר קרוא נשלטת?

ואני מבין שפריים שליטה שלנו לא הכל "קר"

אנחנו בתוך הגן חיות- אבל כמו חיות בר 

עברנו את הגבול המבדיל בין הקור

לבין החום הלוהט השורף בכל העור

אנחנו יודעים להיות אדון והקטנה, רגע מסתובבים נאהבים בפינה

ובכלל מדברים כמו שני חברים, לאחר שיחה מחככים איברים

והחיבור שלי אליה הוא כמו חשמל מוליך אותי פנימה

וגם בהפסקות של בין לבין, את ידיי לא מוריד ממנה 

ובכל פעם בעיקר אם אני מתעצבן

מבט חטוף בעיניה וכל הזעם מתאבן

ואז המתיקות עולה על כל דמיון

והעיניים היפות מדברות אל האדון

או אז תבוא הכניעה המושלמת (בקשת הקילור)

ברגע הזה-  על כניעה היא יכולה להעביר לכן שיעור

כזו היא קטנה שלי 

ואותה אני מודה שאני גם אוהב

גם אם לא תכננתי שכך זה ייצא

בכל זאת, לפעמים זה אותך מוצא

אז בתוך הפריים החזק של השליטה

יש לנו גלים וגלשן וומערבולת קלילה 

והיא עולה על הגלשן עם מלא ביטחון

מכים נלחמים בה הגלים, הם נוחלים כישלון

אבל כשהיא נופלת למים, אני שם תופס בה

מחזיר אותה בבטחה אל עבר החולות

וזה מעניין, להיות אדון לנשלטת 

שאתה יודע שאותך היא אוהבת

ובכלל לבך מחובר לנשימותיה

מקשיב בעיקר אל לחישותיה

אז זו הקטנה שלי, אהובה ומושלמת

יודעת בהחלט כי על אתגרים מתמודדת

צולחת כל שיעור, כל עולם הוא למידה

אני גאה בה , בל אופן ומידה

על הכנות, על הרצון, על המקום היפה שבך שזוכה לראותו

על התמסרות מדהימה, על קרבה נכונה

על היכולת להרכין ראש ולקבל בקשות מהאדון

על התעלות עצמית, על שבירת אגו לשברון

על זה שאת כאן את בעיניי מוערכת וראויה

תודה לך עלינו, קטנה שלי יפיפיה

ל. שלי

היום היית כל כך נשלטת טובה - מעולה ממש

באמת אני יכול לומר שאני שבע רצון  

ההוראות של האדון שלך יושבות לך יפה בראש ואת כבר טובה במה שאת עושה 

ואת עושה זאת  היטב 

וככל שאני מאמין בך יותר אני מגלה שאת יותר ראויה לאמון הזה 

וזה ממש מצריך אותי לחשוב על פרסים בשבילך

אם כי מה זה פרס כאשר העונש הוא לא עונש 

מה זה התלפה כאשר הכאב הופך לעונג

תכלס 

רק להגיד לך 

שאת ממש טובה. Gg

אני גאה בקטנה שלי

זה כבר חודש ושבוע שאנחנו בסחרור הבלתי פוסק הזה 

מה זה חודש ושבוע? נשמע כל כך קצת, אך שתינו יודעים כי מים רבים נבעו מהמעיין הזה

ואני מרגיש שאני כל כך שבע רצון מהמסע הזה שלך

מהמנגינה שנשמעת עם כל צעד ועד בריקוד הזה שלנו

מהאדם שאת, מהאופן בו את הולכת על השביל הזה שאני מצייר לך בחול

מהאופן בו את קיימת בעולם הלא מוגדר שלנו

וכל יום שלנו מורכב מכל כך הרבה רסיסים , של כניעה ואהבה

ובמקום בו צועדים בין קודש לחול, אני ואת כמו רוקדים במחול

כל גבול שיש את בהחלט מביאה אותנו למתוח, גבול כמו מיתר , בשמיים

וכל סשן שלנו זה כמו צוהר לנשמה, אין ספור רגעים של קצוות כל כך שונים

אוסף של שיאים, שוברים את כל החוקים

וכמה רגעים יש של הבין לבין , שבו אנחנו זורקים רק לרגע, את כל העול והחובה, וצוללים פנימה אל תוך עצמינו

אותם רגעים בהם את מניחה את ראשך , עלי פינת לידי, מסתכלת לתוך העיניים שלי, עם החיוך המטורף הזה שלך

"רוני" אני קורא לך, ואת יודעת בדיוק למה

והרגעים האלו , כל כך שקטים, כל כך חזקים, חזקים אפילו ממני

ממיסים כל פיסה בקשיחות הבלתי נראית (לרגע) של האדון הזה שחושב שהכל שלו

שכל פיסה בך שייכת לו, כל תא ותא ,ביצירת אומנות הזו של הבורא

כמו שאת נושמת, בדיוק כמו שאת עוצרת נשימה 

בכל פעם שהיד שלי אוחזת בגרונך ומשחררת אותך חזרה

בדיוק כמו כל פעם שאת מתקפלת בכל הצלפה

אבל החיוך שלך מיד אחרי בכלל לא מניח מקום לספק או מחשבה

וכשאת מטפסת לך אל עבר השיא 

ואומרת לי אני שלך, הכי 

אני גאה בך המון ויודע שאת בוחרת 

כל יום מחדש , על הכל מוותרת

וכבר אמרת לי, אני בוחרת בכניעה 

רוצה להיות שלך, ללא שום מניעה

ואני אומר לך בדיוק ברגע המתאים

שהאדון אוהב את הקטנה שלו, באמת ובתמים

וכשהחזרתי אותך הביתה, לפני הסוף, אמרתי

שלגמרי לגמרי- אני ואת זה שילוב חייתי

ל. שלי 

אני והקטנה שלי כבר חודש ביחד וכשאני כותב את זה כאן, אני די בטוח שזה לא ממש מעביר את התחושה המדהימה הזו שאני מתכוון אליה. חודש. מה זה כבר חודש (לכאורה)?

אבל אני והיא ידענו רגעים, כל כך הרבה רגעים.

הייתה שם למידה והובלה, הצטרפות וקבלה. היו שם אין ספור מבטים ואלפי שברים שהתאחדו לפאזל אחד עם כל חלק שהתחבר.

אני יכול לומר באמת, בלי להגזים, היו שם רגעים עוצמתיים במיוחד.

ואחרי כמה וכמה קשרי שליטה בעבר, אחרי שחשבתי שאני יודע הכל, מבין את כללים, באה מישהי שהיא שוברת חוקים. ואני בכלל לא מדבר אתכם כאן על מרידה אלא על שבירה כזו שהיא חלק מהבניה.

וכשאתה מסוגל ליצור משהו שהוא כל כך אחר, אתה בעצם לומד , על כמה שידעת או הבנת ובכלל בסוף זה מוציא ממך משהו טוב יותר .

אז ככה זה אני והקטנה, ואני רוצה לומר לה פה כמה מילות תודה

תודה באמת ומכל הלב, על רגע כנה אפילו של כאב

על נתינת האמון , על קשירת העיניים

על כך שנפלת לפניי, על ברכיים

על מבטים, על נשימות, על תחושת הלב 

על האפשרות על חופש הבחירה

על הרצון להיות שלי בלי ברירה

על כך שבין כל מכה שחטפת 

את כל הספקות ממך שטפת

על אותם חלקים שהנחת על כתף

בזמן שאני את ראשך מלטף

ובכלל, אני גאה בך קטנה שלי, על צעדים מדהימים ומסע מרתק שאת עוברת 

תודה על שזכיתי בך, על כך שאת נותנת לי להרגיש שזכית בי

(שאלת אותי פעם למה בבלוג? לא לא סתם לכתוב בהודעה אישית? התשובה היא:

כי אני רוצה שכולם ידעו)

ל. שלי

האדון שלך 

את יודעת, קטנטונת זה מרגיש לי כבר זמן רב שלא כתבתי לך, 

אם כי לבטח אפשר לומר שהתקופה איתך בכלל רוויה במילים.

מילים מילים  הן שיר נכתב והשיר הזה מתחיל להישמע כמו הנשימות שלך כשאת באה אליי.

אני יודע, יש דברים שלא אומרים, לקטנה הזו. אולי בכלל יש דברים שלא הולמים , אדון על הילדה שלו.

אבל את - מוציאה מהאדון הזה משהו אחר. גורמת לי איתך לא לוותר 

את יודעת לקחת את כל המיתרים , למתוח לקצה כמעט ונקרעים,

להביא את הגבול לנקודה העליונה- שבין שליטה לנשימה , בין מותר ואסור , בין נשלטות לחביקה.

ובזמן שאני מתחיל להבין מה קורה- פתאום, לפתע, את נכנעת כל כךךךךך יפה .

ככה תמימה , כנועה , נשלטת לתפארת. אבל בתוכך את יודעת, יש שם עוד מישהי- אחרת

פורטת בציפורנייך על מיתרי הרחמים ובכלל, את עושה את זה עם חיוך לפנים

וכשהעיניים שלך צוחקות אליי, והמבט הכנוע מתמסר על פנייך

אני חושב שיהיה פייר לומר, שעיניי נפצעות משתי עינייך

ואז על הכל אני חושב עוד פעם, ומיד חוזר למלוך בקול רעם

ואת , קטנה שלי, כבר יודעת היטב, איך להיות בדום ואיך בהקשב

ובכלל את ממש טובה במה שאת עושה , ככה זה כשאת מחליטה שאת רוצה

(אז לפעמים עלי היא קצת מערימה

נכון אז מה ? לפחות היא חכמה 

הפה שלה בהחלט מסבך אותה בצרות

נו זה ממש בשבילה לחיות או להיות )

רק לומר לך שאני מביא בגאווה את אלו המילים 

לכבוד אותם רגעים,  רגשות וצלילים

אני רואה כל צעד, שומע כל פסיעה 

יודע להעריך אצלך כל קבלה או כניעה

ובכלל אומר לך שמכל הלב

שהאדון הזה את הקטנה שלו אוהב 

ל. שלי 

אני גאה בך, קטנה שלי
אחרי כל כך הרבה אתגרים במסע הזה שאת עוברת
המקום הזה שאת נמצאת בו, היום,

הוא בהחלט מעורר בי סיפוק

ואני אפילו לא מדבר על המקום שלך מולי, אלא בהחלט, 
על המקום שלך מול עצמך

אני גאה בך כאשר רשמת לי שאת חווה עליות ומורדות 
הסברתי לך שאין פה שום ירידות (חוץ מ...)
והכל בעצם עליה אחת גדולה 
וכל טעות היא בעצם כלום מאשר- למידה

כי את ידעת להתקפל, להכניע להשקיט
ידעת גם את ההתרסה , ההתנצחות ואת מה להבליט
וכל ההתפתלות הזו שלך, המאבק הפנימי המתמשך
מחול שדים כזה- עמוק פנימה בתוך נפשך

ידעת גם סערות ואפילו סופות וברקים
וברגע של הקשבה אמיתית, את הכל בצד לשים
להיכנע , להתמסר, להניח להכל
השקט הזה שבך , לשמוע  את הקול

אני גאה בך על היכולת להתגבר 
על כנות אמיתית, גם שהבקבוק חסר :)
על כך שאת כלל לא מושלמת
בעיקר על זה שאת באמת לומדת

ואת יודעת קטנטונת כל נושא הכניעה 
הוא באמת בינך לבין האגו פנימה
ובין כל המלחמה בין לחדול או להיות
בשתיקה שלך אותך הכי אפשר לראות

אני רואה כל מילה, כל רגש חבוי
כל נדנוד של עפעף, כל סוד בעיניי הוא גלוי
וככל שאני יודע אותך יותר 
את מכירה ויודעת מה זה לא לוותר 

כל רגע במפגש שלנו עוצמתי וחזק
כל כך הרבה רגעים במהירות הבזק
שיאי שיאים של אינספור חוויות
ככה זה להרגיש שעה בחמש שעות 

הביאה, השיבה וכל המילים
העיניים נפגשות ובגוף יש זרמים
הכניעה , הקילור והצלילה למטה
על כאב ועונג , היא לא די לה 

וכשאת כבר שם, על הפיק, על הקצה
מבקשת ממני ממש- כל כך יפה
מתחננת לשיא, מביאה הכל אליי
מתרפקת מתפרקת ממש בין ידיי

ואז הרגעים של השקט שאחרי הסוף
העיניים נפגשות והמבט אלייך יכסוף
החיוך של אותי יכול להרוג אנשים
רק אומר, חלילה לא מאשים :)

אני גאה בך קטנה שלי גאה בך עמוקות
ממני, האדון הזה , שכותב לך ארוכות

לפעמים הכל אצלינו בקיצור אותיות 

ששש... אצלינו לא מגלים סודות 

ל. שלי 

ג ה ע ה ש :)

ודווקא אני

שמכיר אותה כל כך טוב

את צעדיה המהוססים

את דרכה על השבילים

אני , שיודע את נפשה

מכיר בנשימותיה 

את האור שבעיניה

את היופי שבחיוכה

אני הוא זה שמקבל את כניעתה 

מקבל את כל כולה 

ללא פגם, ללא רבב

ללא שום משפט או דין

יודע להעריך, את הצעד, את הרגע 

בו "אדוני" , היא אומרת.

אני שומע את השיר שלנו

הוא מתנגן ברקע

בדיוק- כפי ששכבנו שם, במיטה. הלבנה.

בין טירוף אחד למשנהו

עטופים, מכילים, מוכלים

שלובים אדם באדמה 

נפש בנשמה

פעימה שלי על כל נשימה שלך

מביטים בעיניים ,  שלך בעיקר נמסות

אצבעותיי בתוך שערותייך נכנסות

אני אוהב את הרגעים האלו בהם אני רואה את נמסה אל תוך עיניי

נכנעת, נשברת, נבנית, מוותרת, מתמסרת , מלטפת את פניי

וששכבנו שם . בין טירוף אחד למשנהו

בין אקסטזה קולנית של עונג מהול בכאב

בין נשימות נעתקות מחשש שהפך לאוהב

ואת - את הסתכלת אליי 

והבאת לי בחזרה

את המשפט הזה שהייתי רגיל לומר לך

אז נמסת אליי במבט

ואמרת לי

עם קול כמעט דומם 

"את הרגע הזה אי אפשר                                לזייף"

ואני ידעתי קטנה שלי 

אני ידעתי

שאת הבנת על מה את מדברת 

ובכלל, התחלת להבין

התחלת

ל. שלי

לא מקובל שהאדון יבקש חיבוק מהנשלטת שלו, או יבקש הכלה, 

לא מקובל לחשוב שהאדון הוא בן אדם עם תחושות , אתגרים, מורכבות

לא מכובד לומר שיש לו צרכים והוא אנושי 

הוא צריך להיות כל כך מושלם, נקי ללא רבב. סופר על . חזק וברור

לכאורה 

וזה 

אולי נכון אבל גם ככה

האדון לא מבקש חיבוק מהנשלטת שלו

הוא רק מבקש שהיא תנשום אתו רגע

תנשום אותו לרגע 

להניח את הראש עם לב שלה 

לחכך את פניו בפניה , כמו אז 

לנשום את נשימותיה,

להתפרק ולהתרפק

לשבור ולבנות

להישען ולהשעין, להפיל ולתמוך.

לתפוס . לשחרר

להתאחד איתה עם כל נשימה ,

להרגיש כל חשמל שעובר מהגוף פנימה

כל מבט שלה -מזוגג ונמס אל תוך עיניו החודרות

זה להבין שברגע הזה אתה רוצה להיות

זה כל מה שהאדון מבקש

הוא לא מבקש חיבוק מהנשלטת שלו 

מה פתאום

הוא בכלל, גם לא מבקש

ל. שלי