יום חמישי הגיע.
נפגשנו אחר הצהריים בבית קפה אהוב על שנינו.
כוס קפה ועוגה. לא תכננתי להישאר להרבה זמן.
שאלה לשלומי ואני שאלתי איפה המעטפה.
היא הכניסה יד לתיק שלה והוציאה את המעטפה ומסרה לי ביד.
600 שקל היו בתוכה.
לפני כמה חודשים סיכמנו שאשלוט לה בכספים.
זה יתחיל מסכום קטן ולאט לאט עם הזמן יהיה גדול יותר
כל חודש זה יגדל ב-200 עד לרף המקסימלי של המשכורת שלה
ומתוך מה שתעביר לי אני אפריש כמה כסף אני חושב שהיא צריכה.
שלושה חודשים שווה ל-600 שקל
בסכום כזה לא השארתי לה אפילו שקל.
היא יכולה להסתדר.
מעל 1000 אתחיל להפריש קצת.
בגדול המטרה היא להגיע לרף המשכורת שלה ומשם להפריש כמה שבא לי לקיום שלה.
כמובן שבמקרים של צרה/אירועים חריגים/דברים בלתי צפויים מידת הכסף שהיא צריכה לאותו אירוע יוחזר לה.
מעכשיו אני מגביל אותה כספית.
עד כמה שזה ישמע מוזר, החיים הרגילים יכולים להיות מגבילים לא פחות מיחסי בדסמ.
יותר תכתיבי חברה,יחסים עם אנשים וריצויים(מלשון לרצות). חובות שיש למלא, חשבונות שיש לשלם
והבירוקרטיה....הכובלת מכולן.
אנחנו לא שמים לב לזה כי נולדנו אל תוך זה, זה חלק מהחברה. אבל זה שם.
היא תהיה מוגבלת יותר ויותר.
כל פעם עוד קצת.
24/7 גם כשאני לא שם.
ההגבלה שלי תשפיע על הרגלי הצריכה שלה.
תגרום לה לשנות סדרי עדיפויות ולהיכנס להחלטות שאפילו לא ידעה שהן קיימות.
היא תהיה בחוסר אונים כמו שלא ידעה מעולם עד שהכירה אותי.
חוסר אונים בבחירה מושכלת של צרכים לעומת הנאה.
חוסר אונים בסשנים זה פרק זמן קצר. הנשלטת יודעת שעוד רגע תבוא "הגאולה" והיא תחזור לנשום.
זה הרבה יותר מעניין כשזה מתמשך ומתמשך.
היא תמיד יכולה להפסיק את ההסכם הזה.
אני אתבאס אבל לה נתונה הזכות להפסיק.
מעניין איך זה ישפיע על היחסים בינינו.
זו בהחלט עליית מדרגה.
אני צופה עם הזמן שהיא לא תעמוד בזה.
יש לפנטז על הדרך.
ויש ללכת בדרך.
ואלה שני דברים שונים לגמרי.
לקחתי את המעטפה, שילמתי את החשבון ויצאתי משם לבד.
אני יודע שאת פה קוראת כל פוסט כמה פעמים.
