כמעט ערב.
אכלנו במסעדה טובה על הטיילת.
אחר כך טיילנו על השביל עד אשר עצרנו באיזו נקודה יפה והתיישבנו.
נקודה שבה הכל התחיל בינינו.
לא הפעם הראשונה שהיכרנו אלא הפעם הראשונה שחטפה את הסטירה.
זו הייתה שעת לילה מאוחרת אז ורק הגלים היו עדים לסטירה.
עד לאותו הרגע הייתי וניל קינקי עבורה. כך גם הגדרתי את עצמי בפניה.
עד היום אני חושב שאני כזה. היא פחות חושבת כך.
העלינו זכרונות פה ושם על דברים שעברנו:
הפעם הראשונה שהיא קראה לי "אדוני".
הפעם הראשונה שנתתי לה ללקק לי את הנעליים שהיו עליהם קצת גרגרי חול.
פעם ראשונה שהשתנתי עליה כששנינו עומדים אחד מול השני.
הלבוש המושקע שלה לדייט היה קצת טבול בשתן.
ואמרתי לה מזל טוב. זה היה יום ההולדת שלה אז.
מזל שהבאנו מגבונים לחים ועוד כמה אמצעי ניקוי כי זה לא תוכנן מראש. טוב שהים היה קרוב.
פעם ראשונה שראיתי אותה בוכה ופורקת עול בפניי.
היה רומנטי להגיד גם שזה פעם ראשונה שהזדיינו אבל כבר פירקתי לה את הצורה כמה פעמים לפני
פעם ראשונה גם שאמרתי לה שהיא חשובה לי.
אחרי שהעלינו את כל הזכרונות והתמזמזנו קצת בנגיעות מרפרפות
סיימנו את הערב אצלה.
ראינו קצת טלוויזיה מהמיטה עד שהתעייפתי וקמתי לצאת.
היא שאלה לאן אני הולך.
אמרתי לה שאני לא נשאר לישון הפעם והלכתי אל עבר הדלת.
הזכרתי לה לגבי חמישי את הפגישה הנוספת שלנו ושתביא את המעטפה איתה.
היא הינהנה בראשה. יודעת כבר מה היא צריכה לעשות.
הרגשתי את הצער שלה על לכתי מלווה אותי גם מחוץ לדירה.
ובאוטו.
ובשביל לבית שלי.
ובמיטה שלי.
זה היה משא כבד עבורי.
אולי טעיתי כשלא נשארתי איתה הלילה.
לא שיערתי נכון את ההשפעה שלה עליי.
נראה מה יהיה בחמישי.