שאלו אותי איזה צליל אהוב עליי.
עניתי: "צליל של פחית משקה מוגז נפתחת".
קולה, פאנטה וכו'...לא משנה המשקה רק שיהיה מוגז.הרגע הזה שאתה נוגע בתופסן ומושך אחורה באגרסיביות
ואז הפחית נפתחת והצליל נשמע.
בהתחלה צליל הפתיחה של המתכת ואחר כך הגזים המשתחררים כמו לחישה רכה.
שתי שניות של עונג.
אחרי שפתחת לא תוכל להחזיר למקום,
גם אם לא תשתמש בו.
דברים לא יחזרו לקדמותם.
ואם תשתמש זה חייב להיות עכשיו.
אחר כך זה קצת טעם אחר
כי הגזים משתחררים וכל רגע קובע.
זה לא נראה לעין הרגילה אבל זה קורה.
השאננות גורמת לך לחשוב שהכל יהיה אותו הדבר גם כשתחזור אחר כך לשתות.
הביטחון העצמי.
העונג הזה בא רק כשאני פותח את הפחית.
אחרים יפתחו וזה ישמע לי כמו צליל מרוחק, נעים אבל לא בדיוק זה.
צלילים באינטרנט של פחית נפתחת יישמעו לי כמו חיקוי עלוב.
אני צריך לפתוח.
לשחרר לחופשי את מה שכלוא שם.
לפעמים אני מדמה את זה כמטאפורה ליחסי שולט-נשלטת.
אם אתה פותח לנשלטת את הפנטזיות הכמוסות שלה
ומעורר בה את הדמיון שהיה קבור בה שנים,
אתה צריך להשתמש בזה מהר אחרת זה יינדף לאט לאט והטעם יוחמץ
במועד מאוחר יותר.
יוחמץ עבורך ועבורה.
זה לא אותו טעם כמו בנגיעה הראשונה.
במגע הראשון.
אלף מילים יפות לא שוות נגיעה אחת ראשונה.
יד השולט על הברך של הנשלטת כשהיא יושבת שווה
הרבה יותר מעשרות סיפורי זימה מחרמנים.
יש חלון הזדמנויות לכל דבר.
לנצל את הרגע כדי להביא למקסימום.
אחת הבעיות שלי הוא שאני אוהב את צליל הפתיחה של הפחית.
שותה אך לקראת הסוף נוהג להפסיק.
הטעם משתנה והוא פחות טעים
מקמט את הפחית וזורק אותה לפח.
אני רוצה לשמור את הפחית
גם לא לקמט אותה בסוף.
רק הצליל של הפחית.
בקבוק זה גדול מדי.
המוני. לכולם.
פחית זה אישי עבורי.
בדיוק בגודל שאני יכול להכיל ואוהב.
