אני לא אוהב את הכתיבה שלי. חושב שהיא גרועה.
אני גם לא בעניין של בלוגים בכלל.
מתחרט על כל פוסט שכתבתי.
לא חרטה כואבת סתם חרטה.
כי לא מצליח להתחבר לכתיבה שלי בבלוג
לרעיון הבלוגים בכלל.
זה כל כך רחוק ממני לכתוב בלוג.
זה זר לי.
זה לא מרגיע אותי, לא משחרר אותי, לא גורם לי להרגשה טובה, לא גורם לי לסיפוק.
אני אפילו לא יודע להסביר למה אני כותב.
אין לי הסבר למה.
לפעמים אני מרגיש שהבלוג הוא כמו פח אשפה שאני זורק אליו דברים.
פח אשפה של חוויות.
כשאני כותב זה מה שעולה לי בזיכרון ובמחשבה באותו הרגע.
ברגע אחד אני משחרר הכל
אחר כך כמה דקות לתיקונים קוסמטיים וזהו.
היה יותר קל לי לדבר על זה בקול. להסביר בקול
זה היה יותר מובן בטח.
סיפור יחסית קצר בקול זו מגילה על הכתב.
לא אוהב מגילות.
אני מעדיף לדבר מלכתוב.
אבל בכתיבה צריך לתמצת. כתיבה לא רצה מהר כמו מחשבות
וכשאתה כותב הרבה אתה מאבד פוקוס ומתפזר.
