"אתה אוהב אותן טיפשות?"
השאלה נאמרה לקראת סוף השיחה הארוכה בינינו.
בזמן השיחה לא ייחסתי משמעות יתרה לשאלה
והתשובה שנתתי הייתה קצרה ומדויקת.
אך אחרי...השאלה הזו קצת הידהדה בראשי.
אולי זה כן משהו שמושך אותי ב-ROLE PLAY של העניין לפעמים.
הטיפשה, הקטנה, המטומטמת.
בתוך הדינמיקה אבל לא מעבר לה.
יש עוד דברים אחרים כמובן אך גם זה נוסף לדברים שמגרים אותי
אני לא מתעניין באומץ של הנשלטת להודות במשיכה שלה להיות קטנה ומטומטמת עבורי,
אני מתעניין בפחד שלה לחשוב שאולי כך אני רואה אותה בכל רגע גם מחוץ לקונטקסט.
אני מתעניין בספק שלה שהיא חושבת שהמשיכה הבדסמית שלה משתלטת עליה ושהיא רק בובה על חוט של יצריה האפלים.
אני מתעניין ברגשות האשם שלה
(למה לעזאזל עשיתי את זה?)
ואם אין כאלה אני אנסה לשתול ספק.
כל זה לפני הכניסה.
כאשר היא נכנסת אני מצפה שתסתום את הפה ותעשה מה שנדרש ממנה,
בלי מילים מיותרות. רק מילים הכרחיות
רגשותיה ומחשבותיה באותו הרגע ענייניות רק אם אשאל,
רק אם אתעניין
אני אוהב כשהנשלטת נכנסת לעניין מחוסר נוחות.
לא רוצה שתרגיש בנוח.
לא רוצה שתרגיש בטוחה בצעדיה.
אני לא מלווה אותה לגן.
הפחד הוא ריגוש טוב. אי ודאות עוד יותר.
מסוכן אבל כל אחד בוחר לעצמו את הסכנה האהובה עליו.
שתסמוך על שיקול דעתי ועל האינסטינקטים שלה.
זה מה שנדרש.
יום אחד אולי אראה מישהי בגבולות כותבת:
"אל תקרא לי מטומטמת וטיפשה. זה כואב לי"
ואז אני אחייך.