חתול נלכד ונפגע.
הוא נמצא במצוקה קשה.
פיזית הוא נמצא בכאב אדיר.
קורא לעזרה.
הקול שהוא מפיק הוא צליל של תחינה,
בדיוק כמעט מושלם של תחנונים לעזרה.
כמעט מושלם:
הצלילים, ההגייה, המונוטוניות.
הידיעה מתי לעצור ומתי להמשיך שוב.
אפילו אותי שאני יכול להיות קר לדברים אלה הוא מצליח איכשהוא לשרוט אותי בקטנה
לאיזה 2 דקות.
קול היאוש והתחינה,
זעקה אמיתית של יצור חי בטרם מאבד את חייו.
פעם חשבתי שהדיוק הזה נובע מהקרבה לצליל אנושי שהוא מגיע אליו
ולכן האמפתיה הגדולה
אך אחרי עשרות פעמים ששמעתי את הקול הזה אני מבין:
הוא לא דומה לקול האנושי.
בני אדם לא משמיעים קולות כאלה.
גם ברגעים קשים של מצוקה קשה כמו החתול ואולי אף יותר
הם לא יצליחו להביע את אותו הצליל.
הם אולי מרגישים כמוהו אך את הצליל אין ביכולתם להגיע אליו.
צליל כמו של בינה מלאכותית שיודעת בדיוק מה להשמיע כדי לתפוס אותך
להביע במאית שנייה את הרגש שאליו אתה חשוף ופגיע ברמה הכמעט מדויקת
רמה שאף בן אדם לא יכול להגיע אליו ברמת ההגשה.
אבל חתול מזדיין כן.
זה כמו BEACON של מצוקה ששולח תדרים למרחבים בתקווה להיקלט למישהו באוזן.
מהונדסת להפליא.
גם אנשים על סף מוות או תחנונים להציל את בנם/בתם לא יכולים להגיע לצליל כזה.
החיקוי עולה על המקור מה שמסגיר אותו כחיקוי.
זה להיות טוב מדי, מושלם מדי בעוד שהמקור של תחינה אנושית
הוא גס ופשוט ואפילו המוני.
זה אחד הפגמים שאני מוצא בנשלטות.
הן לא מצליחות להביע את תחינת החתול,
רק תחינה אנושית שעבורי היא לא מושלמת
אני צריך להפסיק לחפש את תחינת החתול אצלהן
זו משימה שהן אינן יכולות לעמוד בה.
אני מענה את עצמי יותר משאני מענה אותן.
צריך להתחיל ללמוד לאהוב את התחינה הרגילה האומללה והפשוטה. אפילו פאתטית לעיתים.
לא מושלמת אבל זה המקסימום שאפשר להשיג,
הן רק אנושיות.
לא חתול מזדיין.
