יש לי אלפי שירים בטלפון.
פלייליסט של כמה שנים שאספתי את השירים מחולקים לפי סגנונות מוזיקה.
שירים שבחרתי בקפידה והכרזתי עליהם כטובים.
אני משער ש-אולי 5 אחוז הם לא משהו שאיכשהוא חשבתי שהם טובים בהחלטה של הרגע
אז החלטתי לעשות סינון שוב,
יותר קפדני כי אני כמעט לא שומע את השירים שלי.
חשבתי לעצמי למה
והגעתי למסקנה שהשירים הם טובים אחד אחד אבל הם לא בשבילי.
הם לא מה שאני רוצה לשמוע,
הם לא גורמים לי להיות מרוצה מניגון השיר.
החלטתי ללכת על שירים שאני באמת רוצה לשמוע,
כאלה שכמעט בכל מצב שאהיה אתענג עליהם
והחיתוך הוא עצום.
מעט מאוד עברו את הסינון,
מתוך אלפים.
על הרבה שירים טובים נאלצתי לוותר, גם כאלה שהם קלאסיקות,
כאלה שלא הייתי מתנגד לשמוע אבל הם לא מה שהייתי רוצה לשמוע.
לא כל מה שטוב אתה צריך לקחת איתך,
לא כל מה שקצת יש לך חיבור שווה להחזיק,
אני נשאר עם מה שאני אוהב להשתמש בו.
השירים ששרדו, יש כאלה אפילו נחשבים סתמיים של פעם אחת
אבל היה שם משהו שמשך אותי ולכן השארתי.
משהו שמשך אותי כל פעם שניגנתי את השיר,
בכל פעם מחדש.
יש ניצוץ ויש להבה.
שני דברים שונים.
ולא היה קשה לעשות את הסינון,
הבחירה הייתה קלה
השירים הטובים האחרים...הם של מישהו אחר. לא שלי.
אחרי שאסיים את הסינון סופית אעבור לאותה שיטת סינון בחיים שלי,
בתקווה שאצליח כי אירועים והרגלים בחיים לא ניתן למחוק כמו שיר אמ פי 3 בכזאת קלות.
והחיים מורכבים מהרבה שירים עם קאברים בתוך קאברים, מיקסים בתוך מיקסים.
אין התחלה ואין סוף ידוע.
צריך להוציא את הביטים הנכונים מהסלילים.
