האמת היא גברת שכולם מזמינים אותה למסיבות כי שמה ומעמדה ניכר למרחקים.
כולם רוצים לצעוק את שמה כדי להתקדם, להרגיש טוב עם עצמם ולהיות אהובים.
אזכרת שמה בלבד גורמת להמונים לבוא ולהעריץ את מארגן המסיבה.
הרי הוא הפייבוריט שלה אז בוודאי שהקסם שלה נח עליו גם.
וכולם רוצים אבק כוכבים.
ואז באה הגברת ואף אחד לא רואה שהיא באה.
באה בלבוש פשוט ולא מתגרה, קולה לא נשמע למרות שהיא מדברת.
היא אומרת "הגעתי" אבל אף אחד לא מתייחס ברצינות אליה.
אף אחד לא שמע אותה , כאילו דיברה בתדר נמוך שבני אדם לא שומעים בו.
היא רגילה לזה. תמיד אותו הדבר
הם מחכים למושלמת הצעירה התוססת והרעננה
בעוד היא מכוערת וזקנה עייפה וגלמודה.
היא ראתה הכל, יודעת הכל אבל עייפה מלספר, ובכל זאת היא עושה זאת כי זו היא.
זו המהות שלה. לספר ולהסביר את עצמה.
היא רואה את האמת של כולם בדיבורה אבל אף אחד לא רואה את האמת שלה.
אנשים מחכים לה וכשהם לא רואים אותה הם מאבדים סבלנות ומדמיינים שהיא הייתה ודיברה איתם.
רק איתם.
כל אחד טוען שהוא הפייבוריט שלה והכוח שלה לצידו.
אנשים מתחילים לריב עם מי היא דיברה ומה היא אמרה לכל אחד בפרטי.
מטיחים אחד בשני האשמות ואומרים את שמו של זה ההפוך לה אחד לשני.
נראה שהם יותר מתלהבים ממנו מאשר ממנה.
כל פעם מחדש זה קורה. מזמינים אותה אבל מדברים עליו.
"למה הם קוראים לי אם הם מדברים עליו? לא אותי הם רוצים.
הם רק מעמידים פנים שהם רוצים אותי, הם לא יכולים לסבול אותי"
לבסוף היא עוזבת, משאירה מאחוריה מראה קטנה על הרצפה. כמו בכל מסיבה.
אף אחד לא מרים את המראה הקטנה כי לכולם יש מראות גדולות משל עצמם בחפצים האישיים.
מראות גדולות של אגו.
ולמה שמישהו יחליף מראה גדולה שאותה הוא אוהב ויקרה לו, במראה קטנה מוזנחת על הרצפה
של אף אחד. מה כבר אפשר לראות בה?
הקטנטונת הזו לא תוכל להכיל את האגו הגדול של כל אחד מהם,
היא תתנפץ לרסיסים.
הרי למראה הקטנה אין חשיבות בעיני אנשים שהאמת דיברה אליהם באופן אישי.
כך הם חושבים, יודעים ובטוחים.
אחרי הכל האמת לצידם, כמו תמיד.