הייתי בבית של ההורים שלי. דיברנו קצת עד שהגיע הזמן לעזוב
בעודי מתארגן הביתה הדלת של החדר הייתה קצת פתוחה ושמעתי את אמא שלי מתלחששת עם אבא
ואומרת לו שלא יבוא אליי עכשיו. שימציא תירוץ.
כעסתי. היחסים עם אימי הם יחסי אהבה-שנאה מאז שאני זוכר את עצמי ולא אהבתי שהיא מתערבת לי ביחסים עם אבי כל הזמן.
פתחתי את הדלת, אמרתי לה ששמעתי את השיחה ושנמאס לי שהיא עושה את הדברים האלה בכל מיני סיטואציות.
היא יכולה לחבק אותי ולהגיד שהתגעגעה אליי ועשר דקות אחר כך לאחל לי שאמות כבר.
ובשתי המקרים היא באמת מתכוונת לזה. חצי קלאץ מבחינת השפיות.
יצאתי לבד מהבית ודקה אחר נזכרתי במשהו שקשור אליה.
משהו שהרעיד את העצבים שלי.
נכנסתי שוב לבית שלהם ראיתי אותם עומדים ומתבוננים בי. באמצע שיחה היו.
לא התקרבתי אליהם. מרחוק צעקתי עליה את האמת בטון הכי כועס שלי:
את לא האמא האמיתית שלי.
אמא שלי מתה לפני חודש ושבוע והיא בקבר
תפסיקי להעמיד פנים שאת זו היא.
לא משנה כמה פעמים תנסי לשחזר סיטואציות שלנו, את לא אמיתית ואני תמיד אזהה את זה
אנחנו לא באמת מנהלים את השיחה הזאת!
אני אף פעם לא אוכל לדבר איתה ותפסיקי לשחק לי על הרגשות.
תפסיקי להעמיד פנים שהיא בחיים,
זה פוגע בי הידיעה שהיא לא בחיים ואת מחייה לי את זה כל פעם מחדש
ואז התעוררתי.
פגוע
בחודש האחרון חלמתי עליה יותר מאשר בכל ימי חיי וכל פעם סיטואציות שונות
לפעמים טובות ושמחות ביחד ולפעמים ריבים
פשוט
מה שהכי כואב לי זו ההעמדת פנים הזאת. הרמאות הזאת.
לתת לי הרגשה שאני מדבר עם אמא שלי ולגלות שזה לא אמיתי.
לדעת שלא אוכל לדבר איתה יותר.
חי זה חי
מת זה מת
שחור או לבן פשוט מאוד
בלי טריקים
זכרון בחלום בחיים לא יחליף את הדבר האמיתי.
ביום יום אני יכול להדחיק את מה שקרה ולהיזכר בקטנה ברגעים ולהשתלט על רגשותיי הפנימיים
אבל בשינה קשה לי להדחיק ואז היא מופיעה.
מרמה אותי
גורמת לי להרגיש כאילו החיים כרגיל והיא קיימת
אבל הם לא כרגיל והיא לא קיימת.
אף פעם לא אוכל לדבר איתה יותר
וזה סופי ומוחלט.