בתוכנית של אמנון לוי: הפנים האמיתות סופר סיפורו של אדם, מנהל מפעל
שבא מישראל לניגריה כחלק מרילוקיישן והוא חי שם כמה שנים.
באחד הימים, כאשר נסע ברכבו חזרה כמו בכל יום, ארבו לו אנשים וחטפו אותו.
חטיפות הן דבר נפוץ בניגריה. תעשייה של ממש.
חוטפים בשביל כופר ואז משחררים במידה שהכופר שולם.
הבחור עונה, הוכה והורעב במשך כמה ימים.
ברגעים מסוימים היה אפילו בטוח שיאכלו אותו שם בגלל שהיה מחסור באוכל
והם באיזור זה היו די פרימיטיביים.
הוא ניצל בסוף. הכופר שולם.
חזר ארצה ומאז החלה הידרדרות נפשית במצבו.
לא יכול היה לחזור חזרה לחיים הרגילים.
הרופאים קוראים לזה פוסט טראומה - אני קורא לזה התפכחות.
"הטראומה" היא שלב המעבר בין החיים המזוייפים לחיים האמיתיים.
כל טראומה היא רגע ההבנה. שלב ההתפכחות
אחרי כל השנים בהם עבר מסלולים רגילים של החיים: קריירה,
בת זוג,משפחה,חברים.
הוא גילה שאין שום בטחון.
.
בכל רגע הוא יכול לאבד את חייו.
בכל רגע עלולים לחטוף אותו, להכות או לשבור אותו.
אנשי פשע או אנשי חוק או אפילו סתם נרקומן מזדמן או חמום מוח שלא הכיר קודם לכן.
הכל יכול להילקח ממנו בכל רגע נתון. שום דבר לא באמת שלו מלבד השכל שלו.
הוא לא מוגן כפי שהוא חשב.
הוא חי באשליה של חיים שלווים וחשב שאלה החיים האמיתיים.
הוא טעה.
ההתפכחות הזאת עלתה לו בכאב אבל הוא סוף סוף למד באיזה עולם הוא חי
ואחרי שאתה מודע לעולם האמיתי לא תרצה לחזור חזרה לחיים המזוייפים
שבה רוב האנשים חיים.
כי הם חיים חיי שקר ולא מודעים לכמה הם פגיעים בכל רגע נתון.
לא מודעים לכך שהסכנות הרבה יותר קרובות ממה שהם חושבים.
לא מודעים לכך שהם כמו נמלים המתרוצצים על פני האדמה
ובכל רגע יכול להגיע המגף שיטיל עליך צל כבד מאוד..
הצלקות הן חצי קללה חצי מתנה.
קללה כי הן מביאות זכרונות לא טובים
מתנה - כי הן פוקחות את עיניך שהיו עיוורות.
ועדיף אמת כואבת מאשלייה מתוקה.
הדרך היחידה היא לנסות להגן על עצמך כמה שיותר. להיות חזק פיזית ונפשית.
לסמוך בעיקר על עצמך.
לשרוד.
החיים הם כאב.
כל מי שאומר אחרת מוכר לך משהו.
(הנסיכה הקסומה).
