*
"אמור לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה"
פעם חשבתי שזה עוד אחד מהמשפטים בשקל
עם הזמן התבגרתי ואני מגלה כל יום נוסף כמה המשפט הזה נכון וקולע בול ב-80 אחוז מהמקרים
אנשים שאתה לא אוהב מתקבצים סביב אנשים אחרים שאתה לא אוהב.
ויש להם קווי אופי והתנהלות דומה מאוד
גם אם לכאורה נראים שונים זה מזה.
אנשים אחרים אולי לא יראו את הקשר ביניהם אבל אתה תבין,
אתה תראה את החיבור וזה לא יפתיע אותך.
אנחנו לא כאלה מיוחדים ואינבידואליים כמו שאנחנו חושביים
.
*
אין לי אמונה בטוב ליבם של אנשים
הדברים שקורים בעולם מוכיחים לי זאת.
יש מעשים טובים פה ושם שנעשים אך הן כטיפה בים
ולא מייצגים נאמנה את אותו אדם כטוב לב עד הסוף.
גם אנשים שליליים עושים מעשים טובים מדי פעם
*
החלומות שלי הם לפי תקופות.
יש חלומות שבהם יש יחס רודף-נרדף
פעם אני הרודף, פעם אני הנרדף
אלה רדיפות בהם תפיסה=מוות
יש חלומות של אונס
בהם אני אונס נשים, כופה עליהן את רצוני בניגוד לרצונן אך הן אינן יכולות להתנגד.
נהנה ומתגרה מהחוסר אונים שלהן בזמן שהן לכודות.
אך כשאני מתעורר אני מוטרד מזה. אני נהנה מהסיטואציה אמנם(כוחניות)
אבל לא מנושא הכפייה
אני לא מקבל הנאה מינית מכפייה וניצול אמיתי כשאני במצב עירני
לכן זה מבלבל אותי החלומות האלה. לא יודע לאן אני שייך ועם מה אני באמת מזדהה.
אולי זה החינוך והערכים שקיבלתי שעוצרים אותי מזה
ובחלומות אני יכול להרשות לעצמי "להשתולל"
מי אני באמת?
זה ש-ער או זה שחולם?
עוד כמה חלומות על רדיפת נאצים
עוד כמה חלומות על נפילה חופשית.
היו לי עוד כמה חלומות מוזרים. אולי אספר בהמשך.
*
אני מעדיף להתבודד
כי שמתי לב שאני קצת שונה מהממוצע. תמיד הרגשתי כך עוד מילדות.
עם הזמן שמתי לב לזה יותר ויותר ככל שהציפיות
החברתיות מהסביבה התגברו ואני לא הייתי בכיוון
וחשבתי על דברים אחרים.
המסלול הקבוע אף פעם לא עניין אותי.
הכאוס יותר מושך אותי.
עם זאת, לא יצא לי להתבודד כמו שרציתי.
תמיד איכשהוא יצרתי מעגל חברים סביבי גם מבלי שחיפשתי.
אנשים שגם אם הייתי "נעלם" להם לתקופה היו שואלים ומחפשים אותי.
כל פעם יצרתי מעגל חדש וכל פעם מחדש אנשים חיפשו אותי כשהתרחקתי
שוב ושוב ושוב. לא ויתרו
אני תוהה אם זה סוג של משהו מכווון מלמעלה
שלא שוכחים אותי כמו שאני רציתי להישכח.
אני יכול להיות חברתי וזה מצליח לי אבל זה מרגיש לי מזוייף ברוב המקרים.
אני לא חושב כמוהם
אני לא מאמין כמוהם
אין לי את אותם שאיפות
ואין לי את ערכי המוסר שלהם
ונמאס לי להעמיד פנים
לאחרונה אני פחות שותק. פחות מעמיד פנים
זורק פה ושם יציאות
זה קצת מפתיע אנשים אבל עוד לא ברמה שהבינו מי אני לגמרי
כשיש נושא רגיש, פוליטיקלי קורקט או סתם דיעה על החיים
אני אומר לעצמי מראש שאני אשתוק בשיחה אבל כל יום שעובר קשה לי יותר לשתוק.
יש סדקים בחומה ואני כבר לא יכול לסתום את כל החורים. זה מתחיל לטפטף.
אני אומר לעצמי שלא אגרר כדי לא לחשוף את עצמי
ואני מוצא את עצמי זורק מילה אחת יותר מדי.
די
לא יכול יותר להגיד שאני מזדהה עם משהו שאיני מזדהה איתו
לא יכול יותר להגיד "אני מבין" כשאיני מבין.
לא יכול יותר להביע רגישות למשהו שאני לא רגיש אליו
*
הזמן הולך וסוגר עליי
לא בקטע של מוות אבל אני מרגיש שינויים באים..
.חלקם כבר באו אצל אנשים קרובים אליי
וגם בי דברים השתנו.
אני חייב להתחזק
