מישהי שאני מכיר,ז', זרקה כדרך אגב את המשפט:
"שמתי לב שאין בך רחמים".
היא הסבירה שראתה אותי איך אני מגיב לכל מיני סיטואציות בחיים
או כאלה שמתרחשות על מסך הטלויזיה ושאני לא מגלה רחמים כלפי
אנשים אמתיים או דמויות שעל פניו אני אמור להביע הזדהות כלשהיא.
לא מרחם וגם לא מביע אמפתיה או כאב.
הלחיץ אותי שהיא עלתה על זה ועוד שזה בא ממנה. היא לא בדיוק
העיפרון המחודד בקלמר. אם היא שמה לב אז מה יהא על אחרים?
הם בטח כבר שמו לב מזמן.
אני מנסה להעמיד פנים כשצריך אבל עם הזמן יותר קשה לי לשקר.
אני לא אוהב לשקר.
אז שאלתי את ל' אם אני אדם אמפטי
הייתה שתיקה של 2 שניות בטלפון.
ואז אמרה לי בהחלטיות "לא".
"מה? למה את חושבת כך?"
ואז גם היא הסבירה לי. הסבירה שאני רואה דברים בצורה טכנית מדי
ועל דרך ההגיון כל הזמן גם כאשר נדרש רגש בעניין.
עכשיו כבר ממש הרגשתי חשוף. 2 אנשים זה יותר מדי.
אני מרגיש שעוד אחרים יודעים את זה ולא אמרו לי את זה כל השנים. כמוה.
הם צודקים בעניין הזה. אין בי כנראה רחמים במובן הבסיסי שיש לאדם רגיל.
אני עוזר לפעמים לאנשים כשאני רוצה.
אבל לא מתוך רחמים ולא כדי להקל עליהם
עוזר כי אני מאמין שהם נקלעו לעסק ביש ואלה נפילות זמניות
ולא רוצה שיפלו לגמרי. אם הם יפלו לגמרי אני כבר לא אהיה שם.
מיותר לבזבז זמן על זומבים.
עוד לא קרה לי שאמרתי "אני מרחם עליו" על מישהו והתכוונתי לזה.
אפילו קשה לי לזייף את המשפט הזה מרוב שזה נשמע לי משפט מעוות.
העולם הזה לא מרחם על אף אחד.
הטבח באורלנדו. היחס שלי אליו בערך כמו כל טבח אזרחי אחר כלשהוא שהיה.
אין לי רחמים כלפי מי שמת או משפחותיהם. צר לי כמובן שזה קרה
ועדיף היה שזה לא קורה אבל זעזוע או הבעת כאב על מה קרה? רחוק ממני.
SHIT HAPPENES
אני גם לא מכיר את האנשים האלה. הם זרים בשבילי.
אני מסתכל על זה בצורה די טכנית:
היו אנשים והם מתו טרם זמנם. באסה.
קורה כל הזמן. מוות טרם זמנך. בד"כ ביחידים אבל מדי פעם יש קבוצות.
מוות משותף לא הכי משנה כי מוות זה מוות ולא נראה לי שמוות בקבוצה
יותר מנחם ממוות ביחיד (אם כי לא יצא לי לשאול כי אף מת לא חזר לדווח).
המוות יכול לבוא בכל מיני סיבות אבל התוצאה היא תמיד אחת: אתה כבר
לא בין החיים. GAME OVER ואין לך עוד חיים להשתמש בהם.
וזה מבאס כי כל מי ששיחק במשחק ויצא לו גיים אובר בטח אמר לעצמו
"מה גיים אובר?! זה לא פייר מה שקרה. עוד לא סיימתי איתך!!!
תחזיר אותי ומייד!!!".
והיורה? סתם מטומטם. יכלו להמשיך לחיות אלמלא השיגעון שלו.
ממה שנאמר עליו, ההסטוריה שלו ודיעותיות והתנהגותו... הוא כנראה היה זומבי.
אחד שכבר נפל חלל ואינו מודע לכך שהוא כבר מת. הוא מתעכב בדרך למותו
מסיבות אקראיות בלבד. צירופי מקרים שהשאירו את האידיוט בחיים.
אבל גם למזל הטוב לפעמים נמאס מאנשים דפוקים.
ואז צריך לזייף רגש
צריך להראות לאנשים שאכפת לך וזה נגע בך בלב
שאתה חושב על זה וליבך נצבט כששמעת על האירוע.
עם כל זאת. היו פעמים שכן אני זוכר שהפגנתי אמפתיה ואפילו הזדהות עם כאב.
זה היה בזוגיות. בקשרים הרציניים שלי. שם הרגש תפס אותי וטילטל אותי.
איך אפשר לתפקד ככה עם המערבולת רגשות הזאת?
לסבול את הכאב של מישהי אחרת. להרגיש דקירה כשהיא בוכה.
לרצות להשיג את כל העולם בשביל חיוך ממנה ולשכוח את עצמך בדרך.
להעמיס עליי את המכלול שלה בנוסף לשלי. לא כי אני רוצה אלא
זה פשוט נכנס פנימה בלי לשאול ואני לא יכול להוציא את זה החוצה ממני.
אז למרות שבסך הכל היה לי טוב בזוגיות, במכלול שלהם, אולי זו הסיבה
שאני מנסה להימנע מקשר רציני. מנסה להימנע ממערבולת הרגשות הזאת
למרות שהייתה טובה ברגעים מסויימים.
רגש ושיתוף צריך בקשר טוב אבל בוא לא נהיה יותר מדי רגשניים...
שזה לא יהיה יותר מדי כואב או מכביד כדי שלא יהיה מעיק.
שמכאיבים לך פיזית אתה רואה את זה בא.
שמכאיבים לך רגשית זה בא בדלת האחורית.
אני לא כותב את הדברים האלה מתוך דיכאון או ייאוש.
אלא בצורה...טכנית.