בעקבות השיחה הנפיצה שהייתנו לנו.
בא לי לרמוס אותך עד עפר.
אני עוד חושב על רעיונות.
נזקים פיזיים בלתי הפיכים אני לא בעניין.
בכלל, להעניש אותך פיזית זה פרס עבורך.
אולי אדבר איתך על הכמעט אונס שעברת פעם.
אתן לך לספר ואעמיד פנים שאת משעממת אותי עם הסיפור.
אולי אתן לך להתפשט בפניי ואז אגיד לך כמה הזדקנת והגוף שלך לא כמו מה שהיה פעם.
אצביע על הנקודות שמפריעות לי.
כמו מנתח פלסטי שמדגיש את עליבותך בזה שמצייר עלייך עם טוש את האיזורים הבעייתיים שלך.
ההבדל הוא ששם את מבקשת לדעת ולשנות ופה - אני מכריח אותך להסתכל על עצמך ועל מה שנהיה ממך.
אולי אגיד לך שחשבתי לקחת נשלטת אחרת, לא לצידך אלא במקומך.
אולי אשכנע אותך להסתפר קארה במקום השיער הארוך שגידלת. אגיד לך שזה יכול להתאים לך
ואחרי שתעשי זאת כדי לשמח אותי אגיד לך שבעצם....השיער הארוך היה יותר יפה לך.
טעיתי, קורה.
ואולי אגיד לך שמעולם לא היית חשובה לי, בשום דרך שהיא.
אולי אצחק על זה שלפעמים את מוצצת אצבע בשנתך
אולי אשתין עלייך...אבל את זה כבר עשיתי כמה וכמה פעמים וזה פרס פיזי עבורך.
אולי אתן לך לישון על הרצפה ליד מיטתי. את לא ראויה לישון איתי ביחד.
אולי אגיד לך שאת מגעילה אותי.
ואולי אגיד לך שאני אוהב אותך ואז אצחק לך בפרצוף.
ואולי אעשה את הכל יחדיו.
כולם נשמעים טובים. קשה לבחור אחד.
בא לי לרמוס אותך.
לכווץ את נשמתך כמו אקורדיון. נפתח ונסגר במהירות.
הכיווצים האלה. זה מה שמחשל אותנו או שובר אותנו בחיים האלה.
ואת בטח תישברי,
אפסה קטנה.
בור של ביוב בלי מכסה שכל הריח עולה למעלה.
תוכיחי לי שלא.
תוכיחי לי שאת ראויה להיות איתי.
תחנונייך להישאר איתי הן רק מילים.
תראי לי במעשייך כמה את רוצה להיות איתי.
