Kitchen confidential

שוב פעם הצורך הזה, עולה בי. צורך שהיה קצת רדום בתקופה האחרונה, מכל מיני סיבות. והנה פתאום, כשקצת יותר טוב ורגוע, אני מחפש את הכאוס.

צריך את הלב הפועם ואת המוח מאלתר, צריך את הגוף הדרוך, את הציפייה.

רוצה להתמסר לתהליך, לקחת אותה לסיבוב בעולם דרך העיניים שלי.

אולי זה גם בגלל שבניתי לי כלים חדשים ואני מת להשתמש בהם, כי אני שונא שיש בגד חדש בארון ששומרים לאירוע מיוחד.

רוצה כבר להיות מעליה, מביט בה כשהיא למטה, להעריץ את מי שהיא ואת היכולת שלה לספוג עוד ועוד ממני. אני צריך את זה, עכשיו.

אחרי דרישת הקהל...  נוסף גם קיין אכזרי.

כשיש זמן פנוי, מייצרים ציוד חדש... ניצלתי את חופשת הקיץ, עיצבתי וייצרתי לעצמי קיין, פלוגר ופדל עם הניק שלי..

עכשיו רק חסר מישהי שתרצה לנסות אותו לראשונה... יש מתנדבת בקהל?

תואר שני...

איזה טרפת חושים של שנתיים.

גאה בעצמי על ההישג, על היכולת בגילי המתקדם להיות מוביל בקבוצה של צעירים ולהצליח.

לכו אחרי התשוקות שלכם, לא משנה באיזה גיל, זה שווה את המאמץ!

בנימה אופטימית זו, בא לי מישהי, לסשנים של עונג וכאב. אני במרחק הודעה...

בר אפלולי, אני ממתין. 

היא מאחרת (לא נורא, היא כבר תקבל את העונש שלה).

מזמין, ג'ין טוניק עבורה, נגרוני עבורי (הברמן מנחש נכון).

גישושים, שיחה קולחת, מבטים, חיוכים (ונשיקה אחת עם כף יד לופתת על הצוואר).

התחלנו...

* עקב בעיות טכניות בדירתי הצנועה, אם אתם מכירים חדר נחמד באיזור תל אביב, כתבו לי. 

במיטה, מנסה לחשב בראש כמה זמן יש לנו יחד הפעם, ושוב טועה...

המלחמה המזדיינת הזאת משבשת לי את השעון הביולוגי. אין שעות שינה, יש דקות שינה.

אנחנו מזדיינים בתשוקה, ובין תנוחה לתנוחה הניידים מתחילים לזרוח בצבעים אדומים... הקצב מתגבר, מנסים להשיג עוד כמה שניות של עונג, אבל הפחד מנהל ואנחנו יורדים מתנשפים למקלט. היחידים שמחייכים, נראה לי שאנחנו הזוג היחיד בבניין שעושה סקס, כל השאר נראים שפוכים ולא מסיבות טובות...

לא יכול לחשוב על סשנים, קשירות עכשיו? למי יש זמן להוריד קולר ולרוץ במדרגות? 

קיצר, ממליץ על סקס בשעות הבוקר למי שיכול... 

ושיעבור כבר הסיוט הזה ושכל החטופים שלנו יחזרו הביתה כי זה הדבר הכי חשוב בעולם!

אין פואנטה, תשמרו על עצמכם.

פעם עד שלא היו פסים סגולים וטיפות זעירות של דם, לא הייתי מפסיק. המבט המבועת ומלא התשוקה היה כמו סם עבורי. 

היום אני שונה. אולי זה הגיל, אולי זה המצב הכללי והמציאות שלנו. 

היום, אני מוצא את עצמי מנהל את הסשנים ממקום אחר, בוגר יותר, רגוע יותר, שלם יותר עם עצמי.

כבר לא מחפש את המזוכיסטית הכי משוגעת, כבר לא את האובססיבית שמחכה רק לרגע שאסמן אותה שוב ושוב.

מחפש חיבור, קשר, עומק.

עם אופציה לפירוק...

המבט בעיניה כשהיא מגישה לי את המפתח לאזיקים שמחזיקים אותה, משמעותי יותר מכל מילה שנאמרה אי פעם בינינו.

זהו רגע של פגיעוּת טהורה, הרגע שבו היא מפקידה את חירותה בידיי, בוטחת בי שהיא תוחזר לה, אם כי שונה מכפי שהייתה.

האזיקים מתהדקים סביב פרקי ידיה, והיא נאנחת אנחת הקלה. פרדוקס מופלא: הכבילה משחררת (בלי קונוטציות שואתיות בבקשה...).

על ידי ויתור, היא מוצאת חופש. אני מוליך אותה דרך מסע של תחושות: עונג שגובל בכאב, כאב שמוביל לשחרור, פחד שהופך לאקסטזה.

"אני רוצה עוד," היא לוחשת, קולה רועד, גופה רעב.

אני עונה לא במילים אלא במגע. פתאומי, עז, מדויק. אני שומע את נשימתה נעתקת, רואה את ראשה נזרק לאחור.

בתוך האינטימיות הזו, מתרחש תהליך קסום בו אדם אחד מתמסר, ושתי נשמות מתמלאות.  ואחרי שנרגעות הנשימות, כשמתחיל הליטוף, כשאני משחרר את האזיקים, ידיי עדינות על עורה המסומן, אני רואה בעיניה הבנה עמוקה.

הבנה לא רק על התענוג הפיזי, הבנה על הקשר שנוצר כשאנחנו מעזים להסיר את המסכות, לנטוש את הציפיות ולחשוף את העצמי האמיתי. של שנינו.

הכל מתחיל ונגמר במבט אחד...

"אנחנו חיים בעולם שבו מסתירים את התשוקה, מכסים אותה, מנסים לאלף אותה, אבל היא תמיד תמצא דרך לפרוץ..."

(אנאיס נין)

הסימנים שאני משאיר על עורה הם שפה סודית בינינו. כל סימן מספר סיפור של רגע שבו גבולות טושטשו, של רגע שבו כאב והנאה היו לאחד. היא נושאת אותם בגאווה שקטה, יודעת שמתחת לבגדיה, גופה נושא את האותות של מה שקרה בינינו, תזכורת חיה לזמן המשותף שלנו יחד.

כשאני מחליק את החבל על עורה העירום, היא רועדת לא מפחד אלא מציפייה. הגוף יודע את מה שהשכל מסרב להכיר—שלפעמים, הכניעה היא הניצחון האולטימטיבי. בתוך המגבלות של החבלים, היא מוצאת חופש שלא הכירה קודם.

אני קושר אותה בתשומת לב מדויקת, כל ליפוף וכל קשר הם ביטוי של כוונה. אני יוצר יצירת אמנות בתנועה, גופה הופך לבד שעליו אני מבטא את הפנטזיות שלנו... היא נאנחת כשהחבל מתהדק, כשהתחושה מתפשטת לאורך עורה. "תמיד ידעתי שזה מה שאני צריכה", היא לוחשת, ואני מהנהן. ידעתי גם אני, מהרגע שראיתי את הצמא בעיניה.

ואז, כשהיא תלויה בין שמיים לארץ, גופה משוחרר מכח הכבידה וגם מהמחשבות, אני רואה את הרגע המדויק שבו היא מוותרת על השליטה לחלוטין. פניה מרוככות, עיניה מזוגגות, והיא נכנסת למרחב שרק מעטות זוכות לחוות—מרחב שמעבר לזמן, מעבר לזהות, מרחב של השתחררות טהורה...

אחרי השנה האחרונה שעברה פה על כולנו וגם עלי באופן אישי, לקחתי פסק זמן מהבדס"מ. היה לי קשה מידי, אלים מידי ולא יכולתי להתרכז בסשנים עם כל המציאות המטורפת הזאת. עכשיו הדגדוג בקצה השוט חזר, ובא לי לחזור ולפרק להנאתי (ולהנאתך)... 

אז אם את פה, מנוסה או לא, בת גילי או לא, נשואה או לא, בקיצור, אם תקראי את הבלוג שלי ותתחברי למה שיש בו, אשמח לשמוע ממך.

למען הסר ספק, אני בזוגיות ונילית ופתוח רק להיכרויות נוספות על בסיס בדס"מי בלבד.