מסיבת יום ההולדת של מיכל הסתיימה. יריב ואני יצאנו החוצה, זה היה יום חמישי בלילה, היה די חם, השעה הייתה כמעט 03:00 אבל אני עוד הייתי ערנית מאוד. שאלתי את יריב אם יש לו באוטו שמיכה או מגבת, והוא אמר שכן.
"אם כך", אמרתי לו, "אז אנחנו הולכים להתרענן קצת".
הגענו לאוטו של יריב. הוא פתח לי את הדלת וציפה שאכנס.
"אני רוצה לשבת מאחור", אמרתי לו "ושאתה תנהג לאן שאני אומר לך".
יריב פתח לי את הדלת שליד המושב האחורי, אני נכנסתי לאוטו, יריב התיישב בכסא הנהג הניע את האוטו, הסתובב לעברי ושאל:
"לאן גבירתי?"
כיוונתי אותו לכיוון חוף הים, דרך שביל נסתר שאני מכירה שמאפשר להגיע עם האוטו כמעט עד המים ואז אמרתי לו לעצור. מסביב היו עוד כמה מכוניות שירדו אף הן לחוף הים דרך השביל ובתוכן זוגות שבאו לחפש אינטימיות. יריב יצא מהאוטו ובא לפתוח לי את הדלת.
"רד על הברכיים", אמרתי לו.
יריב הסתכל לצדדים בחשש קל וירד על הברכיים מולי.
"תוריד לי את המגפיים" אמרתי לו לפני שאני יוצאת מהאוטו.
יריב ציית לי הוריד את מגפיי והמשיך לעמוד על ברכיו.
"אם אתה כבר שם", אמרתי לו, "אז תוריד לי את הגרביים ותעשה לי קצת מסג' בכפות הרגליים."
יריב הסיר את גרבי, החל לעסות את רגלי בעדינות, ושוב ראיתי את החיוך הקטנטן שבצבץ בזוית הפה שלו. הוא הקפיד לעסות כל אצבע בנפרד. אחרי כרבע שעה קצת נמאס לי אז הודעתי ליריב שאנחנו הולכים להרטיב את הרגליים קצת. צעדתי לכיוון המים ויריב אחרי. הרטבתי קצת את הרגליים במים הקרירים, צעדתי קצת לתוך המים ונתתי לגלים להגיע לי כמעט עד הברכיים. יריב נשאר על החוף היבש והביט בי. אחרי כמה דקות התחלתי להרגיש את הקרירות הנעימה של המים מתפשטת לי מהרגליים לכיוון כל הגוף והחלטתי שהגיע הזמן להתקדם עם יריב עוד צעד.
"יש לך שמיכה באוטו?" שאלתי את יריב, והוא מיהר לתא המטען ושלף שמיכת צמר דקה. פקדתי על יריב לפרוס אותה על תלולית החול שהייתה לידנו והתיישבתי עליה. יריב התיישב לידי. אני הסתכלתי עליו במבט כועס, הרמתי את ידי ונתתי לו סטירה מצלצלת. יריב היה מופתע, הביט לצדדים בחשש ואז הוריד את ראשו ושאל:
"מה לא בסדר גבירתי?"
"קיבלת רשות לשבת?" שאלתי, והוא השפיל את מבטו קם על רגליו ומלמל: "את צודקת גבירתי".
הוא היה נראה כל כך חמוד עם המבט המושפל הזה בעיניים ואני המשכתי להביט בו עוד כמה דקות במבט כועס.
"בתור פיצוי על זה שהתיישבת בלי רשות, אני רוצה שתעשה לי סטרפטיז ותרקוד גם תוך כדי", אמרתי ליריב והמשכתי להביט בו.
יריב קפא על מקומו למספר שניות, אבל אז הופיע שוב החיוך הקטנטן שבצבץ לו בזוית הפה והוא סינן: "כן גבירתי" מגומגם מפיו, והושיט את ידיו לרוכסן המכנסיים.
יריב החל לנוע בכבדות קלה, חלץ את הנעליים, הוריד את המכנסיים, עשה כמה צעדי ריקוד והמשיך לכיוון החולצה. אני ישבתי לי ונהניתי מהמראה הנהדר שלו. אחרי שהוא נותר בתחתונים בלבד ורקד עוד קצת אמרתי לו:
"עכשיו אתה יכול לשבת".
יריב ישב ליד על השמיכה ואני התקרבתי אליו עד שיכולתי לחוש בריח שלו. הרחתי את האפטר שייב המעורבב בזיעה קלה וניסיתי לנחש באיזה הוא משתמש. ישבנו על השמיכה עוד כחצי שעה, שאלתי את יריב כל מני שאלות על עצמו, ניסיתי לברר כל מני דברים אודות הניסיון שלו והוא הודה כי אין לו הרבה ניסיון בתחום אבל הוא רוצה ללמוד. אמרתי לו שמוכנות נפשית זה הרבה יותר חשוב מניסיון והוא שמח. התעייפתי קצת אז אמרתי ליריב שאנחנו מתקפלים. הוא קם על רגליו עזר לי לקום. התיישבתי באוטו וקראתי ליריב לבוא.
"נקה לי את הרגליים מהחול", אמרתי לו, "ואחר כך תגרוב לי את הגרביים ותנעיל לי את המגפיים".
יריב ציית ואני חשבתי לעצמי כשרגלי היו כבר בתוך המגפיים ולא הרגשתי אף גרגר חול, שיריב עשה עבודה מאוד יסודית בלנקות לי את הרגליים מהחול. הדרכתי את יריב איך לנסוע לכיוון הבית שלי ואחרי כרבע שעה יריב עצר ליד הבניין שבו אני גרה, נפרדתי ממנו בנשיקה, הוא ניסה לדחוף לי את הלשון לתוך הפה שלי אבל עצרתי אותו. יריב היה נראה מאוכזב קצת ושאל:
"מה לא בסדר, גבירתי?".
הסברתי לו שאני לא אוהבת שדוחפים את הלשון, אבל הרגעתי אותו שהוא תלמיד מצוין ושיש לו פוטנציאל נהדר. יצאתי מהאוטו ואמרתי ליריב:
"תהיה כאן מחר בשעה 11:00 בבוקר".
יריב אמר: "כן גבירתי", ואני נכנסתי לבניין שבו אני גרה, עליתי הביתה, התקלחתי במהירות והלכתי לישון.
לפני 16 שנים. 28 במאי 2008 בשעה 10:25
