בקליניקה של המטפלת
נכנסנו אל החדר שבניגוד לרוב החדרים במנזר היה רחב ידיים ומעוצב באלגנטיות, בצידו האחד מיטת טיפולים גדולה ומולו שולחן גדול וכמה כיסאות, כורסה נוחה ואפילו ספת הסבה מעור שחור. בצידו דלת שככל הנראה מובילה אל חדר השינה של המטפלת. נראה שאם המנזר בהחלט חפצה ביקרה של המטפלת והכינה לה סוויטה ראויה ביותר.
"בוא נזיר, אני רוצה לראות כמה אתה ראוי לשליטה שלי" אמרה. "תתפשט"
זה היה קל, הגלימה החומה היתה כל מה שהיה עלי להוריד ובשנותי הרבות במנזר, הייתי מורגל להסירה מדי פעם.
משכתי את הזמן בכוונה, הגלימה שכל מה שקשר אותה לגופי היה אבנט קלוע ורחב שהיה קשור בקשר שלהתירו זה עניין של משיכה קלילה, אבל אהבתי את המבט של עיניה הירוקות שסקרו אותי בסקרנות בעודי פושט את הגלימה.
הגלימה צנחה לרצפה באיוושה קלילה וזוג העיניים הירוקות החודרות פילחו את גופי כאילו היו קרני לייזר.
"מאכזב" היא אמרה, "חשבתי שתוכל להוריד גם את הכלובון".
"מצטער, המפתח אצל אם המנזר במגירה, תצטרכי לקחת אותו משם"
המטפלת הביטה בי ואמרה: "אתה יודע שהייתי יכולה לשלוט בך גם בלי הכלובון ובלי הרצועה, נכון?"
ידעתי את זה, היא מסוג הנשים שהייתי מציית להם בלי להניד עפעף, אבל לא עניתי.
"טוב, תתלבש, אנחנו יוצאים"
