המטפלת מקבלת את הנזיר
הדלת נפתחה והיא נכנסה. אישה מדהימה. צעירה, פחות מ - 40 הערכתי. עיניים ירוקות ומכשפות, גוף מלא כמו שאני אוהב ושיער ג'ינג'י שמעיד על האישה שתחתיו כאלף עדים.
"שלום, אני המטפלת החדשה" אמרה בשקט.
הבטתי בה בסקרנות.
"מה אתה מסתכל?" גערה בי אם המינזר "אתה תהייה העבד שלה מרגע זה"
"בואי חמודה" פנתה אם המינזר אל המטפלת בטון שמעולם לא שמעתי ממנה. "קחי את השלט" אמרה ומסרה לידיה שלט קטן ומבריק.
"ותחזיקי את הרצועה" הוסיפה בעוד המענישה החזקה (כאילו שהמענישה הגבוהה איננה חזקה) עונדת לצווארי קולר ומחברת לו את רצועת העור העבה שאת קצה השני הפקידה אם המינזר בידי המטפלת.
"את יכולה לקחת איתך את הנזיר והוא יציית לך בכל מה שתפקדי עליו. ואם הוא מנסה להתחכם, לחצי כאן" אמרה והצביעה על הכפתור האדום שעל השלט.
"מה זה עושה?" שאלה המטפלת
"לחצי ותראי"
המטפלת הביטה בי ונתנה לחיצה מהירה על הכפתור האדום שעל השלט.
השוק החשמלי המכאיב שחטפתי באשכים היה משתק. לרגע חשבתי שאני מאבד את ההכרה. הראייה התערפלה והכאב המפלח גרם לי לפלוט צרחה.
"הבנתי, אני לא חושבת שאזדקק לזה" אמרה המטפלת וחייכה לעברי
"בוא נזיר, בוא איתי" אמרה ומשכה קלות ברצועה כשהיא מסתובבת לעבר דלת היציאה
חדר הקליניקה של המטפלת, היה ממש לא רחוק מחדרה של אם המינזר, משהו כמו שלוש או ארבע דקות הליכה שאותן הלכנו לאט כשאני פוסע בעיקבות המטפלת האוחזת ברצועה. בדרכנו פגשנו כמה וכמה נזירות שמכירות אותי היטב. הרמת הגבות שלהן כשראו אותי פוסע והמטפלת מובילה אותי אחריה, היתה בולטת למדי.
