ובינתיים, מה קורה אצלכם במינזר? אתם שואלים - ואני עונה, לפעמים

I miei ricordi da Roma

19 בדצמבר 96 ואני הייתי בדרכי לארץ מכמה ימי פגישות בארה"ב בטיסה שכללה חניית ביניים ברומא. כמו בהרבה מקרים, חברת התעופה שיכנה אותי במלון אנגלו-אמריקנו בכיכר ברבריני (מלון די פשוט אבל המיקום – פצצה)

למרות השעה המאוחרת החלטתי לצאת ולטייל ברחובו רומא. לילה בהיר וממש לא קר למרות התאריך החורפי ואני הלכתי לאורך הרחובות הקטנים, מרוצפי האבנים שהיו אז הרבה פחות עמוסים ממה שרואים היום.

התקרבתי אל המזרקה המפורסמת – Fontana di Trevi  והשקט ששרר סביב היה מוזר. כשחלפתי עלני הפינה והמזרקה נגלתה לי, מה שראיתי היה פשוט מחשמל. מישהו כיבה את זרם המים במזרקה שהיתה כעת ריקה לחלוטין ממים ובד לבן כיסה את המזרקה מן החלק העליון שנישא לגובה של 15-20 מטר ומפוסל כולו בדמויות אלים (נפטון למשל) את הבריכה הגדולה ואת המשטח שבין הבריכה הגדולה למדרגות עד למרגלות המדרגות שתמיד עמוסות בתיירים, רוכלים וכייסים. על המשטח הלבן שבין המדרגות והבריכה נערמו מאות ורדים אדומים כשמדי פעם ניגש מישהו או מישהי והניח עוד ורד או צרור קטן של כמה וורדים אדומים על הערימה. והכל התנהל בשקט מצמית שכל כך לאפיין את המקום השוקק בדרך כלל.

באיטלקית הרצוצה שלי שאלתי את אחת הנשים שעמדו בשקט והביטו במחזה: "מה קורה כאן?"

"אתה לא יודע? מרצ'לו מסטרויאני נפטר הבוקר"  

מסתבר שהאיש שהסצנה המפורסמת שלו עם השחקנית השוודית אניטה אקברג בתוך המזרקה נפטר והעירייה החליטה לחלוק לו כבוד אחרון בצורת בד לבן שמכסה את כל המזרקה. הוורדים היו כבר סוג של מחווה ספונטנית של נשות העיר וגם של גברים לא מעטים, למי שנחשב באיטליה לגבר היפה בעולם. זה היה מחזה מדהים.

אז בחרתי בכלוב השקוף.

כבר נענשתי יותר מפעם אחת בכניסה לכלוב השקוף  אשר רבים במינזר כה יראים ממנו.

הכלוב, מעין חדר מאורך וצר עם מיטה צמודה לקיר  ומול הדלת קיר זכוכית ענק. לא היה מקום לטעות, קיר הזכוכית היה חד צדדי וגדול מאוד, מן הריצפה ועד התיקרה כמעט ורוחבו כרוחב החדר כולו. אבל מה שהיה מיוחד בחדר הזה, היה הנוף שנשקף ממנו. מן הצד השני של החדר, היו המקלחות של הנזירות. כל חדר המקלחות נשקף מולי, הקיר היה אטום לרעש ולמרות שכשנכנסתי לחדר היו שם ארבע או חמש נזירות שהתקלחו פיטפטו וצחקו, לא יכולתי לשמוע דבר.

המקלחות של הנזירות שירתו את כל הנזירות של המינזר. עשרות רבות של נזירות, צעירות ומבוגרות, מתחילות ובכירות, כולן עד האחרונה שבהן, למעט, אם המינזר. עשו שימוש במיקלחות שמעבר לקיר של הכלוב השקוף

ואני, צופה אך לא יכול לעשות כלום, נידונתי לצפות בכל המתרחש שם במשך שבוע שלם. החלון החד צדדי לא איפשר לנזירות לראות אותי, אך היה ברור שהן יודעות היטב שקיר הזכוכית הגדול שנישקף על כל מקלחת ומקלחת, הינו הקיר של הכלוב השקוף ובתוכו היו מי שזכו ונענשו לשהות בתוכו.

אה, ורגע לפני ששתי המענישות העולזות הכניסו אותי לכלוב השקוף, המענישה החזקה פשטה מעלי את גלימתי בעוד המענישה הגבוהה נוטלת מידי אם המינזר את הכלובות המפורסם שלה, כלובון העשוי מפליז מבהיק, סגרה עלי את הכלובות ונעלה אותו כשהיא מפקידה את המפתח בידי אם המינזר שמיהרה להצפינו במגירת שולחן העבודה הגדול שלה. ובצחוק גדול, גררו אותי שתיהן אל הכלוב השקוף, דחקו אותי פנימה ונעלו את דלת הפלדה הכבדה.

שמעתי שביבי ייצבע היום את השיער שלו בכתום במקום הסגול הרגיל שלו

הנשיקה – 21

ושוב לפני מספר ימים, בשעות הערב, הילכתי לי כמדי ערב, בחצר הגן הגדול של המינזר. בין העצים הגדולים, על השבילים הארוכים זרועי החצץ, תוך כדי שאני דורך על השבילים הרעשניים, מביט בציפרים העפות בין העצים ונהנה מן השקט והשלווה.
לפתע, ממעמקי הצמחיה העבותה שלצד השביל, הגיחה צפרדע, צפרדע ירוקה וגדולה. ארוכת זרועות במיוחד.

הבטתי בצפרדע, והיא הביטה בי.

הצפרדע נעצה בי את עיניה ואמרה:

"נשק אותי נזיר"

"לא מנשק"

"נזיר, אתה תנשק אותי!"

לשם שינוי, הפעם הסערה פרצה בטרם הנשיקה, והגן כוסה כולו במעטה של ערפל. לא ראיתי דבר כשלפתע הצפרדע זינקה עלי ונישקה אותי נשיקה ארוכה וממושכת.

מעוצמת הנשיקה, עצמתי את עיני. משפקחתי אותן, ראיתי לפני את אחת הנשים היפות ביותר שראיתי מעודי. אישה צעירה, דקיקה, תמירה, אולי 1:80, שיער שחור כפחם ארוך וחלק שעובר את כתפיה, וזוג עיניים ירוקות גדולות וממגנטות. כתמיד, האישה היתה עירומה ומשהשפלתי מעט את עיני ראיתי זוג שדיים לא גדולים, מושלמים, כמו שני חרוטי מתכת שאין בהם מתום, ופיטמות דקיקות שיושבות על טבעות גדולות וכהות. רגליים ארוכות ארוכות ומהודקות זו לזו.

"קח אותי נזיר" אמרה לי בקול נמוך

"לקחת אותך לאן?" שאלתי

 "למינזר" אמרה וחייכה

הבטתי בה שוב ושוב.

לפתע, פישקה מעט את רגליה ומבין שוקיה המחוטבים, זינק לו זין ארוך ארוך שהיה מוחזק ביניהן ומוחבא. זין ארוך ומושלם, זקור קדימה.............

הנשיקה - 19

בעודני מטייל כהרגלי בחצר הגדולה של המינזר, מביט על העצים גבוהי הצמרת סביב, מרשרש בדריכת נעלי על החצץ הבהיר שמכסה את השבילים, חסמה את דרכי לפתע צפרדע ענקית וירוקה. ממש ענקית.

ניסיתי לעקוף אותה שמא תבקש גם היא נשיקה כמו שכל כך הרבה צפרדעים עושות לאחרונה, אבל הצפרדע היתה זריזה ממני זזה ימינה ושמאלה ומנעה ממני לעקוף אותה

"עוד צפרדע שרוצה נשיקה" חשבתי לעצמי

נו טוב,  התכופפתי ונשקתי לה

ענן עשן כתום כיסה את כל הגן

לקח כמה דקות עד שיכולתי לראות מה עומד מולי

מה שראיתי המם אותי

עמדה שם אישה ענקית, קרובה לשני מטר גובה, מלאה – ממש מלאה, בטח שוקלת 150 קילו. שדיים עצומים מוצקים וזקופים, ידיים ארוכות וחסונות, רגליים ארוכות וחזקות, שרירית ומוצקה. כל כולה אומרת כוח פיזי.

"נזיר, אתה מטורף?" אמרה כשהיא אוחזת בגרוני ומאיימת לחנוק אותי למוות

"מי הירשה לך לנשק אותי? חצוף"  

השיחרור (הזמני?)

והרופאה הביטה בי בעיניה הירוקות שחודרות לתוך תוכי כמו קרן לייזר ירוקה ושלחה יד לעבר הסטטוסקופ שלה הכרוך סביב מקורותי. בתנועה קלילה היא שיחררה את צינור הגומי ממבושי וחשתי בהקלה העצומה שאופפת אותי.

הרופאה לא זזה ממקומה מולי, עיניה המהפנטות חודרות אותי ובקול הסקסי שלה היא סופרת: אחת.. שתיים.. ושלוש

ברגע הישמע ההברה האחרונה חשתי כיצד אני חוצה את נקודת האל-חזור והזרם שפרץ מתוכי פשוט זרם כמו פיפי אחרי שלושה בקבוקי בירה. זרם וזרם ואז בהפסקות ולבסוף בטיפטוף.

הרופאה הביטה בי בשקט, אספה את הצנצנת וסגרה אותה.

"אתה יכול ללכת, תחזור מחר בצהרים. אני מסיימת בשעה 13:00. תהיה כאן בשעה 13:10. ברור?

https://www.ynet.co.il/judaism/discourse/article/sy88c8otkg?utm_source=ynet.co.il&utm_medium=Share&utm_campaign=copy_url

בוקר במרפאה

אזוק למיטת הטיפולים כשהצינור של הסטטוסקופ עדיין כרוך סביב מבושי וכל מרכז הקיום שלי כואב ותפוח רבצתי שם במרפאה והמתנתי שהרופאה תחזור ותביא את הגאולה למכאובי. הזריקה שזכיתי לה לפני כמה שעות פעלה כמו קסם ויכולתי להבחין שהאשכים תפחו עוד יותר. מחשבותי היו נתונות לרופאה וקיוויתי שתגיע מוקדם ותשחרר אותי מן הסבל שסבלתי למענה. הייתי בטוח שהרופאה תעריך את מה שעברתי מתוך רצון להשביע את רצונה.

ההמתנה הכואבת מיאנה להסתיים. האור כבר בקע מן החלונות דרך שלבי התריסים המוגפים והרופאה טרם הגיעה.

רציתי לשלוח יד אל צינור הגומי ולשחרר את עצמי מן הסטטוסקופ שלפת את הזיקפה הכלואה שלי אך הוראתה של הרופאה היתה ברורה וחזקה ולא הרהבתי עוז להפר את פקודתה.

שמעתי את המפתח במנעול ומייד אחריו את צעדיה של הרופאה. צעדים בוטחים ומהירים. הבטתי אל עבר הכניסה, היא נכנסה בצעד בוטח. חיכיתי שתתקרב אבל היא התעכבה ליד שולחן העבודה שלה, מפשפשת במגירה, מביטה במחשב שלה, מרימה ערימת ניירות ששוכבת על השולחן ומעיינת בה ולא מעיפה מבט לעברי.

חשבתי להישבר ולהתחנן, אבל אז בדיוק היא פנתה לעברי:

"עלה על מיטת הטיפולים וכרע על ארבע" ציוותה

מיהרתי לציית כמובן

הרופאה נעמדה מולי ואמרה: "הרם את הראש והבט לי בעיניים"

העיניים הירוקות של הרופאה הטריפו אותי עוד יותר אם בכלל זה אפשרי

"אני עומדת לשחרר את הזרג התפוח שלך"

"תודה" שחררתי

אמרה והניחה ממש מתחת לזין הזקור שלי שבלט מתחת לגופי הכורע, צנצנת זכוכית גדולה

"לאחר שאשחרר את הזרג והאשכים אספור עד שלוש"

חיכיתי לעוד הוראות

"אני לא אגע בך, אבל ברגע שתשמע את המילה שלוש, אתה תשפריץ את כל מה שצברת במשך היממה האחרונה ישר לתוך הצנצנת. ותיזהר שלא להתיז אפילו טיפה מחוץ לצנצנת כי אחרת, אתה יודע מה אני יכולה לעשות לך"

לא שאלתי, לא הסרתי את עיני מן העיניים הירוקות והמהפנטות של הרופאה. המתנתי לספירה....