בקפה עם המטפלת
המטפלת לקחה את הזמן שלה להתארגן, מדי פעם שלחה אותי להביא דבר מה או להחזיק בשבילה משהו או לעשות עבורה משהו קטן. זה לא שהיא היתה באמת צריכה את זה, היא רק רצתה להבהיר לי מי כאן השולטת ומי הנשלט. סוג של בניית מערכת הבנות.
"יוצאים"
הליכה של כמה דקות כשהקולר לצווארי והרצועה בידי המטפלת הביאה אותנו אל בית קפה נפלא שאינו רחוק מן המנזר, צופה אל הים ומגיש קפה כמו שאני אוהב ומאפים שרק מתי מעט יודעים לאפות
"שב" פקדה והצביעה על אחד השולחנות
אל מול עיני באי בית הקפה המשתאים, שיחררה המטפלת את הרצועה ושלחה אותי להביא לה קפה וטארטלט משובח עם פירות יער. הבאתי גם לה וגם לי והתיישבתי על הכיסא שהמטפלת הצביעה עליו כשהגענו.
"אנחנו מחכים לעוד מישהו?" שאלתי
"כן, מייד היא תגיע"
"היא"? שאלתי
כן, היא אמרה והצביעה על אישה שהתקרבה מולנו בצעד בוטח
הדמיון היה מדהים. אישה מבוגרת מן המטפלת בדור, יפה עד כאב, עם זוג עיניים ירוקות ובורקות, הילוך זקוף, לבושה באלגנטיות, מטופחת בלי הגזמה אבל באופן שממש מחמיא לגיזרה המלאה (במידה הנכונה) והסקסית שלה.
"תכיר, זו אמא שלי"
כאילו שהייתי זקוק להסבר, "אפשר לאמר שהתפוח נפל ממש ליד הגזע" חשבתי
האישה הגישה לי את ידה לנשיקה של כבוד ואמרה בשקט: "אז אתה הנזיר שהבת שלי סיפרה לי עליו"?
"מודה באשמה גבירתי" אמרתי
