טוב, יום החשמל שהיה אתמול נובע בעיקר מהעובדה שהרבה אנשים אמרו לי שמחטים הם גבול... לא ברור לי למה, זה יפה ועושה כאב טוב, ונקודת אנדורפין במקום הנכון יכולה להפוך כל מצב ל... נקרא לזה מאתגר.
אבל זה כבר עניין של העדפות. חשמל או מחטים, תמיד ניתן להקשות על או את הנשלט, לא?
אני שוכבת על הספה, ראש מונח על ברכיו. הוא צופה בטלויזיה, ואני קוראת את הספר שלי. שנינו נינוחים. התוכנית שלו עומדת להסתיים, ואני בדיוק סיימתי את הפרק.
בא לי להציק לו, לשגע אותו, להרוס לו את התסרוקת שעבד עליה איזה רבע שעה היום 😈
אני שולחת יד ומבלגנת לו את השיער, והוא מתנתק מהטלויזיה, מבט של כאב ובגידה בעיניו. אני מושכת את ראשו לכיוון שלי והוא שוכח מההטלויזיה והתסרוקת.
אני קמה טיפה מהר מדי, ויש לי סחרחורת, אבל לא רוצה שידע, אני עוצרת לשניה - "אני עייפה, חרמנית, ומשעמם לי! וכל זה באשמתך! אני הולכת לחדר!" - והולכת לכיוון החדר תוך כדי שימוש יתר ב"הליכה סקסית" על מנת לחפות על הסחרחורת.
הוא עוקב אחרי, תוך עשיית קולות כלבלב מתחנן.
"עייפה, וחרמנית ומשעמם לי!"
"כן, אבל" - הוא מנסה להצטדק - "ומשעמם לייייייי!!!"
"מה תרצי? הוד מעלתך?"
אני מחייכת, הוא מתחיל להבין אותי, וזה תמיד טוב להרגיש שמבינים אותי.
אני מתמקמת לי על המיטה, שמה ראש על הכריות, עושה פרצוף נעלב. - "משעמם לי!"
הוא יורד על ברכיו לצד המיטה, מביט בי בעיני כלבלב שלו - "אבל אני פה רק בשבילך, שתעשי בי כרצונך, בבקשה הוד מעלתך"
אני קרובה ממש לפרוץ בצחוק, אבל מצליחה להחזיק מעמד בינתיים. וא יודע ששימוש בתואר הוא רק לסשנים איתו. זה לא תמיד היה ככה, אבל אנחנו עברנו דרך וזה מרגיש הכי נכון. הוא מכריז שהוא רוצה סשן, ואני מנסה להביא אותו למצב שהוא מבקש סשן ספציפי, אחד שהוא ממש רוצה כבר תקופה.
"ואיזו מין מלכה אני אם אתה אפילו לא סוגד לקרקע עליה דרכתי?" - בדיחה של רוסים זקנים, אל תנסו להבין, לא תבינו.
אני יכולה לראות את הגלגלים במוח שלו מתחילים לזוז, באיטיות, אבל בהחלט זזים.
אני עושה את "שפתי ברווז", על הפרצוף הנעלב שלי - "ואתה אפילו לא עונה לי!" - משתדלת שיהיו דמעות בקול שלי.
הוא מבין מה אני רוצה. הוא ביקש בדיוק את זה לפני יומיים... אבל האם הוא עדיין רוצה?
הוא לוקח נשימה עמוקה - "אפשר בבקשה לבדר אותך, לפנק אותך, לסגוד לך הוד מעלתך?"
אני מחזיקה את הפרצוף הנעלב ככל שאני יכולה... ופורצת בצחוק בלתי נשלט שניות אחרי - "לקח לך זמן, בוא כבר"
הוא מתפשט, עולה על המיטה, מתחיל לנשק אותי, ללוש את השדיים, מרים אותי ומסובב לשבת עליו.
הוא מפשיט אותי, מנשק כל מילימטר של עור המשוחרר מהבד. עד שהוא מגיע לתחתונים שלי. הוא עוצר, מביט לי עמוק לתוך העיניים, נושם עמוק - "אני יכול בבקשה?"
"לא"
"בבקשה, הוד מעלתך"
"לא, אתה לא זכאי לנשום את האוויר הזה, להריח את הריח הזה"
"איך אני יכול להרוויח את הזכות, הוד מעלתך"
אני קמה ממנו, ההולכת לאמבטיה - "איתי"
הוא רץ אחרי.
אני מורידה את התחתון, דוחפת לו אותו לפה, פותחת את הברז, מזל שיש פה אתמור, ממתינה מספר שניות ונכנסת למקלחת. - "למה אתה ממתין?"
הוא נכנס אחרי, אני מקרצפת אותו עם הספוג הקשוח יותר, והוא מוציא קולות של כאב ועונג ומתכחך ברגל שלי.
אחרי שהוא נשטף מכל זכר של סבון, אני מתחילה לנשק אותו בחלקי גוף רנדומליים. והוא מנסה לדבר, אבל התחתונים לא ממש מאפשרים זאת.
אני שולחת יד ושולפת אותם - "מלמל ברור יצור מטונף שכמותך"
הוא מסמיק, אני לרוב לא מתייחסת אליו ככה, הוא הילד המפונק או העבד המרצה. לא חפץ, לא יצור, לא דבר מלוכלך.
הוא מרגיש שאני אוהבת אותו כי אני לא מפסיקה ללטף את הגב שלו תוך כדי ההשפלה. אבל זה קשה לו. הוא רצה את זה כדי להתגבר על העבר, אבל...
אני מנשקת אותו נשיקה צרפתית הכי עמוקה שאני יכולה, ומתחילה לרדת עם נשיקות מרפרפות לכיוון הצוואר שלו. הוא מבין מה אני רוצה, וחושף את צווארו כלפי.
אני נותנת לו את הנשיכה הכי חזקה, והוא מיילל, אבל לא זז. אני ממשיכה לנשוך, הפעם הרבה פחות חזק, מהצוואר ועד למפשעה שלו. הוא נשען על הקיר, ידיים משולבות מאחורי הראש.
אני יודעת שהוא ביקש, אבל האם הוא בטוח? - "איזה צבע?"
"ירוק הוד מעלתך"
אני ממשיכה לנשנש אותו, לאורך הזין, לכיוון הביצים שלו, בתחת, כל פלח מקבל כמה וכמה נשיכות קטנות, ולפחות נשיכה אחת חזקה, הוא זועק, אבל לא זז מהמקום.
אני עולה במעלה הגב, ממשיכה לנשוך, הוא משתדל לא לזוז, עדיין לא מצליח לעמוד זקוף, אבל ממש משתדל לא לזוז.
הנשיכה בכתף חזקה מספיק לגרום לו לקפוץ. - "איזה צבע?"
"ירוק הוד מעלתך"
אני ממשיכה, מדי פעם נותנת נשיכה חזקה יותר, לרוב פחות... הוא מתכסה בסימון שיניי, ואני מתחילה לאונן אותו.
אחרי כדקה הוא מתחנן לגמור. אני יורדת למטה, מכניסה את הביצים שלו לפה ומסמנת לו לגמור. בשניה שהוא מתחיל לגמור, אני נותנת נשיכה יחסית חזקה יותר, והוא זועק מהנאה וכאב בו זמנית.
אני קמה והוא עדיין מתנשם, לא מצליח לדבר עדיין - "צבע?"
"ירוק הוד מעלתך"
"תתנגב ולמיטה" - אני לוקחת לי מגבת גדולה ורכה, וזורקת לו את המגבת הקטנה יותר.
מתנגבת והולכת לחדר בלי לזרוק עוד מבט לכיוונו.
הוא מגיע אחרי שהצליח להתנגב.
הוא נראה כמו כלבלב עצוב ועזוב.
"על המיטה, על שש" - הוא מבצע.
אני שמה לו אזיקי ידיים ומהדקת אותם לראש המיטה.
הוא יודע מה עומד לבוא. הוא יודע שאני לא אוהבת את הרעיון, אבל זה הפרס שלו על החודש האחרון...
אני מוציאה סכין, לוקחת את הזנגביל שיש על שולחן צד ומקלפת חתיכה די גדולה ממנו. מחדירה אותה לתוכו, מסובבת, נותנת ספנק...
"איך אתה מרגיש?"
"אני בסדר הוד מעלתך"
אני לוקחת שוט, את הזמש, לחימום.
הוא מוציא קולות קטנים של כאב פה ושם, אבל לא זז ולא מבקש לדבר.
"איזה צבע?"
"ירוק הוד מעלתך"
מחליפה לקיין - "תספור, רק מספר היום"
ווש - "אחת"
ווש - "שתיים"
אנחנו ממשיכים, כל כמה זמן בודקת איתו, הכל בסדר וממשיכים.
אחרי שהגענו למאה, התחת שלו כבר אדום, ואני לא סגורה שוא יכול להמשיך לסבול את הצריבה של הזנגביל.
אני שמה את הקיין על הגב שלו, מוציאה את הזנגביל מתוכו, משחררת את הידיים. הוא יודע מה המשך, זו היתה הפנטזיה שלו, לא שלי...
"אתה בטוח שאתה יכול ורוצה להמשיך?"
"כן הוד מעלתך, בבקשה תמשיכי"
אני מרימה את הקיין מגבו.
"תפתח את התחת בשבילי ותספור, הפעם אתה גם מבקש את ההצלפה הבאה"
הוא פותח את פלחי ישבנו ולוקח נשימה ארוכה.
ווש - "אחת הוד מעלתך, אפשר בבקשה לקבל עוד אחת?"
אני ממשיכה, בודקת אם הוא בסדר, אבל הוא מתעקש לההמשיך.
ווש - "עשרים וחמש, תודה הוד מעלתך, אפשר לקבל עוד אחת?"
אני מניחה את הקיין ומחבקת אותו.
"איך הצריבה?
"כבר כמעט ולא מורגשת, תודה לך הוד מעלתך"
אני ממשיכה להחזיק אותו בידי, מלטפת את שיערו, מנשקת את הלחיים שלו, והוא סוף כל סוף פורץ בבכי.
"היית כזה גיבור היום, וקיבלת את הפנטזיה שלך. איך היה יפה שלי?"
"לא חשבתי שזה יכאב כל כך, וגם לא שזה ישרוף ככה. אבל הצלחתי!"
"כן, ואני גאה בך, בנו"
הוא מתחפר בחזה שלי ובוכה.
אני נותנת לו להוציא את כל הדברים שלא העיז להוציא בזמן סשן, ואנחנו מתחילים באפטרקר...
מישהו שאל למה אני לא מתארת את האפטרקר - כי זה שייך לנשלט. כל אחד והצרכים שלו. אני לא רוצה לשים את הרעיון שלי שם כי זה עשוי לגרום לנשטים לחשוב שזה האפטרקר היחיד שיהיה שם. לכן לא מנסה אפילו לשים אחד, גם לא בפנטזיה.
בכבוד רב, לובה