אני יושב לבד בבית, חרמן נורא.
אני שולח לה הודעה "היי, ערב טוב גבירתי. מה שלומך היום?"
וממתין...
הזמן עובר כל כך לאט, והחרמנות שלי רק מתגברת.
והיא? היא לוקחת את הזמן.
כעבור חצי שעה אני מקבל ממנה הודעה "מעולה, אוננתי כמה פעמים, משעמם בהסגר, אה? איך אתה כלבלב?"
היא יודעת איך אני, היא לא באמת צריכה לשאול.
חרמן, נואש, נעול בכלובון.
והמפתח? אצלה.
ומתי הפעם האחרונה שהוא שוחרר? זה קל, מתי שהתחיל ההסגר נפגשנו בפעם האחרונה, זה היה באזור 20 למרץ.
ומאז? נעול, חרמן ונואש.
"בהתחשב בנסיבות גבירתי, מצבי לא רע, אני מתגעגע לגעת בזין שלי, אני מתגעגע לגמור, אני מתגעגע להחליט מתי אני זוכה לגמור"
שלחתי את זה מתוך ייאוש, הרי ברור לי שאין מה לעשות, היא לא תגיע עם המפתח, ואני עשיתי טעות ולא שמרתי מפתח ספייר ולכן.. אין מה לעשות.
"אתה יודע איך כלבלבים גומרים חמוד? היום אני אלמד אותך. הם עושים את זה בלי לגעת בזין, הם עושים את זה בזמן שהם נעולים בכלובון, והכי חשוב – בזמן שהם רוכבים על דילדו ורוד. לך תביא אותו כלבלב"
הייתי כל כך חרמן שהחלטתי שאין לי דבר טוב יותר לעשות גם ככה, אין דרך אחרת להפיג את החרמנות, הדרך היחידה – להקשיב להוראות שלה.
הלכתי למגירת הצעצועים שלי, הוצאתי את הדילדו הורוד הגדול, הזה עם הורידים הריאליסטיים, הוא ענק. הוא יותר גדול מהזין שלי גם אם אהיה משוחרר מהכלובון ואסניף ויאגרה, הוא פשוט ענק.
להחזיק אותו ביד מרגיש מאוד מביך, הזין הורוד הזה, שיותר גדול מהזין שלי לפחות פי שתיים, אני הולך לרכב עליו היום.
"הבאתי את הדילדו הורוד שאת אוהבת גבירתי, הזה עם הורידים"
הפעם היא לא ביזבזה זמן, תוך רגע היא שלחה לי לינק לשיחת זום עם ההודעה הבאה:
"נפלא, אני רוצה שתעלה לשיחת הזום ששלחתי לך, תכוון את המצלמה ככה שאראה אותך רוכב על הזין הורוד שלי, אני רוצה לראות את הזין העלוב שלך קופץ, אני רוצה לראות איך אתה גומר בלי ידיים בכלל, רק מלרכב על הזין שלי"
הרגשתי כל כך פאתטי, אפס, מושפל.
שימנתי את הדילדו במלא חומר סיכה, הבאתי שרפרף קטן לשים אותו עליו, והתחלתי להתיישב על הדילדו הורוד והורידי, לאט לאט.
שהוא כולו היה בתוכי והרגשתי את תחושת המילוי הזו, הרגשתי את הזין שלי נאבק בכלובון המתכת.
ברגע הזה, ברגע השיא, פתחתי את הלינק לשיחת הזום וראיתי את הפנים שלי.
החיוך המקסים שלה.
העיניים המשועשעות שלה.
"תתחיל לרכב" היא אמרה.
והתחלתי.