רגע חולף

אהבה

היא זו,

שמקיצה ראשונה עם אורו של הבוקר,

מבטה מתעכב על פניי הרדומות –

מקשיבה לנשימותיי, מצמידה את אוזנה הקטנה אל בית החזה שלי ונפעמת.

קורי שנתה נפרמים לאט,

עורה החשוף עדיין בוער -

מלטפת סימני רגש מליל אמש,

מרגיעה את ציורי החושך שנוצקו אל נפשה.

מבלי משים, היא מרימה את ראשה מעליי כשעיניי עוד עצומות,

ובסקרנות של עולל מתבוננת ובוחנת את החיוך שנשאר לי מהלילה,

כמו מחפשת בו את האמת.

ואז,

בחיוך משל עצמה,

שנראה כאילו מישהו צייר איתו את החלומות שלי -

היא יודעת להעביר אותי מאותו מימד של הזיה,

לתוך ההמולה של המציאות המטורפת,

ובחזרה,

בצורה שמזכירה לי הכי טוב,

מדוע הלב הפראי שלה מפרפר לי ביד,

ולמה היא זו.