רגע חולף

אירוניה

כמעט כל אחד מכיר את סוג האנשים הזעירים האלה.

פורעי חוק קטנים ופחדנים, שאין להם בעיה להרעיל את סביבתם.

אדוני הארץ בעיני עצמם –

הם היו פה לפני, הם מחליטים בשביל כולם,

הם יודעים איך דברים צריכים להיעשות,

עד שלעיתים נדמה כי מפעמת בהם שליחות אלוהית.

הם צודקים מעצם קדמותם ויש להם מונופול על התבונה.

אכן, הם מעוררי רחמים –

אבל, חמלה היא הדבר האחרון המזוהה איתם.

הם קיימים בכל מקום –

בתור לבנק, בקולנוע, בכביש.

נוסעים מאחוריך במהירות מטורפת, נוהגים כמשוגעים, אחוזי תזזית –

תובעים בגסות את עלבונם, צועקים את בריונותם, מתעקשים שתנהג כמוהם,

רק כדי שיוכלו להרגיש שהם אלה שקובעים את הקצב.

הם צופרים, מהבהבים, מתלהמים ומה לא,

רק כדי למשוך מעט מתשומת הלב החסרה להם כל כך.

בסוף, אחרי כל המופע האור-קולי המרהיב והמבזה הזה,

הם פשוט עוברים נתיב במין גאווה עצמית גדולה ולא מוסברת,

עם חיוך ייחודי ליודעי-כל,

מהסוג שמפיץ תוכחה ומסב להם עונג עילאי רגעי -

כשבנקל ניתן להבחין שאלו בעצם מרירות ועליבות המקועקעות על פניהם.

הם לא מודעים לכך.

אחרי הכל, הם רק רצו לנסוע בשקט ובשלווה בנתיב השייך להם,

ואתה הוא זה שהפרעת לתנועה לזרום.

ואני תוהה,

כמה אירוניה מקופלת בעובדה,

שמכל בני האדם -

דווקא אלה המבקשים לעצמם את הכי הרבה שקט ושלווה,

אלו בדיוק אותן בריות המקפידות לעשות את הכי הרבה רעש המפריע לאחרים.

הבלבול הקיומי, הצדקני, הולך ומתעצם אל מול דחייתם.

או אז, תסכול וזעם נאצרים בכל נשימה שאבק האדם הזה שואף לקרבו,

התדהמה גדלה עם השתקפות בבואתם מנגד,

ואז גם מתגלה האמת -

הקטנה, בכלל רוצה להיות גדולה.

והגדולה, היא לא מודעת לקטנותה.

עולם מוזר.

כולם רוצים קצת תשומת לב ולכולם דרכים פתלתלות לקבל אותה.

נשמות אבודות אשר משוטטות להן למרגלות הר המוריה,

ומותכות לנפש גלובלית אחת,

המאגדת בתוכה את כל כמיהות האנושות כולן.