רגע חולף

הבנאליות של הטיפשות

לעיתים, נבירת ביבים בענייני הזולת,

היא רק מטפורה –

לרדידות וריקנות אנושית עצומה וקהת נפש,

השרויה במדמנה עמוקה מדי בכדי לזהות את שקיעתה והבאשתה שלה.

כדניאל הפרסי שהיה מוכן להקריב את חייו על קידוש השם והושלך אל גוב האריות,

או שמא היה זה דניאל בן אביגיל הכרמלית?

בכל אופן, בתחושת שליחות תנ"כית ממש, או כמטאפיזיקה של נוכחות, אם תרצו,

הופכות התוכחה, ההטפה וההתעסקות המלאכית-חינוכית באחרים,

לאשליה מענגת של הצטחצחות ריחנית-רוחנית מהזוהמה הנרקבת הניבטת מן המראה,

פושה ומתפשטת כתהליך מוגלתי בעקבות שימוש יתר דקדנטי.

כמובן שהיא מספקת ריחוק - ולו לכמה רגעי חסד בודדים,

מתחושת הקבס האישית התקועה בגרון,

ומניחוח הטינופת העצמית המטפס אל הנחיריים,

או כלשונם של גדולי השירה וההגות בשיח הפוסטמודרני –

מה"כיחסה" הפרטית שלך.

לא טוב כיחסה.

מכאן, שכדאי וראוי לזכור בעת כל שטיפה - כשיד רוחצת יד, לא תמיד התוצאה היא ניקיון כפיים.

לכן, יום חגיגי זה הוא הזדמנות פז להמליץ –

התקרצפו נא היטב, שוכני כליות ולב:

דרורים אדומים מלחכי צביעות, עורבות שחורות חובבות נבלות וצמאות שתן, בואשים רצידיביסטיים, אוגרי טינה, מכרסמי אופי, בונים הרסניים, נזעקות ונזעקי תיעוב עגמומיים וסדרתיים, חתולי רחוב גונבי דעת, חתולי בית קיריארכליים מפמפמי רציונליזציה דמגוגית ומלקקי חלב אם שנחמץ, חתולי טרף מעוטי בינה ומשירי בורות, סתם שוכני אשפה חקיינים וחסרי אישיות, דרדסים עמוסי קנאה - בר-מוח, בר-כוח, בר-זחוח, בר-קשוח, כמובן גם גרגמל שרק יודע לחבל, לוט ואשתו, השטן וגרושתו, אזרחי סדום מאיצי הטיפשות, אליטות עמורה מצמצמי התודעה, בני למך האומללים ובני מתושלח עלובי החיים, אי אלו שיכורים מאלכוהול זול, גם מסטולים ממשקאות חמים וקרים, עם קינוח של קוביית שוקולד חלולה ומרירה, בליווי רוזנקרנץ וגילדנשטרן - מתים או חיים, הוגין ומונין, הידרות וירטואליות מצקצקות ורעילות נשיפה, אפילו דרקונים ססגוניים רושפי שנאה, אלי חוכמה ומלחמה בעיני רוחם, Kנטאורים וMינוטאורים מטילי אימה, Vיקינגים גרפומנים משעממים ארוכי חוטם ומעוררי רחמים, נמוכי נפש אחרים, וכל שאר המאובנים המאובקים שלא שרדו את תהליך ההמרה, פספסו את האוטובוס למילניום הנוכחי ועדיין לוקים בעיוותי המשגה וייצוג. אלה לצד אלה צועדים מעדנות על שביל האיוולת, וכדרך אגב, שלא לומר כדרך חיים, הם גם מתקשטים בגלוריפיקציה עצמית באמצעות שלילת השונה מהם.

במילים אחרות, כל אלו שהמהפך האפותיאוזי קוסם להם ונהנים להתעטף בדימויים מעצימים המנצנצים את אפלולית שגרתם – יעמיקו ויבחנו, לרגל ליל הנשף, אם חשרת המסכות מעל ראשם לא הסבה נזק למוחם שהצטמק ביחס הפוך לכינויים האימתניים שלהם. ייתכן כי זו הסיבה לכך שאמיצי לב אלו נפצעו בעת מילוי חיטוטם באחר ועל כן הם זכאים כעת לפיצוי מבנק אוצר הנבל. אם בכל זאת, הוד חד אונתם מצליחים לגייס מעט מודעות עצמית קונסטרוקטיבית - יואילו לטפל בעצמם בהקדם האפשרי, לפני שיתפנו להפצת משלוח מנות גדוש קוליפורמים אנושיים ברחבי האימפריה. ייטב להם כי בטרם יפשפשו במומחיות בענייני תושבי פרס ומדי, יעשו סדר תחת קורתם ויתמקדו בחלוקת מתנות לאביוני ביתם, במקום להתחפש לאחשדרפני הודו, או לרופאים ולפתולוגים של כוש. 

טוב, בעצם, היום אפשר, כי "צוהלת ושמחה" וכאלה.

פורים. אבל לא כל יום, כידוע.

חג רעשנים שמח.

משקעים

גשם -

השיר הכי יפה של הטבע.

שווה ערך ביופיו,

אולי,

רק לדמעה -

הפואמה הכי פיוטית של הנפש.

תעתוע

בשפה העברית, על משלביה השונים,

קיימות מילים מסוימות המהתלות בשומעיהן, בקוראיהן - אפילו במשתמשיהן.

אחד התעתועים הנפוצים מתרחש במילה היפה: בריחה.

רבים נוטים לעשות בה שימוש מנומק בבואם להתעמת עם תלאות החיים,

ובעזרתה לפרש את המציאות המתרגשת עליהם.

מרתקת מכך היא ההזדקקות של אותם אנשים למילה הזאת בדיוק,

תוך כדי שימוש במופעי מסגור מרשימים,

בניסיונם להסביר לאחרים ולעצמם מדוע זולתם מתחמקת מהתמודדות מולם.

בעיניהם, הדבר נובע על רקע חוסר הסכמה בנושא כזה או אחר,

למרות שהם מציגים אמת אובייקטיבית ניצחת,

ועל אף אמות המידה התרומיות המאפיינות את כושר השיפוט שלהם.

לאנשים האלה, ראוי לעשות היכרות עם עוד מילה מקסימה בעברית: בחירה.

הבלבול מובן, בשל האנגרמה ושאר שעשועי לשון מזהב, אך המהות זועקת -

מה שנראה בתחושה אישית כמו בריחה מהאני המרשים של היותך,

היא בצורה הכי טהורה שיש, בחירה של האחר שלא לשהות במחיצתך, כי אינך נעים לו.

אין יותר פשוט מכך.

זה היה רגע של קור.

אחרי הכל, החורף מגיע.

גורל

בְּעוֹלָם

שֶׁל

תַּחְפּוֹשׂוֹת

וּמַסֵּכוֹת –

הֱיִי

אַתְּ

בָּבוּאָתֵךְ.

אירוניה

כמעט כל אחד מכיר את סוג האנשים הזעירים האלה.

פורעי חוק קטנים ופחדנים, שאין להם בעיה להרעיל את סביבתם.

אדוני הארץ בעיני עצמם –

הם היו פה לפני, הם מחליטים בשביל כולם,

הם יודעים איך דברים צריכים להיעשות,

עד שלעיתים נדמה כי מפעמת בהם שליחות אלוהית.

הם צודקים מעצם קדמותם ויש להם מונופול על התבונה.

אכן, הם מעוררי רחמים –

אבל, חמלה היא הדבר האחרון המזוהה איתם.

הם קיימים בכל מקום –

בתור לבנק, בקולנוע, בכביש.

נוסעים מאחוריך במהירות מטורפת, נוהגים כמשוגעים, אחוזי תזזית –

תובעים בגסות את עלבונם, צועקים את בריונותם, מתעקשים שתנהג כמוהם,

רק כדי שיוכלו להרגיש שהם אלה שקובעים את הקצב.

הם צופרים, מהבהבים, מתלהמים ומה לא,

רק כדי למשוך מעט מתשומת הלב החסרה להם כל כך.

בסוף, אחרי כל המופע האור-קולי המרהיב והמבזה הזה,

הם פשוט עוברים נתיב במין גאווה עצמית גדולה ולא מוסברת,

עם חיוך ייחודי ליודעי-כל,

מהסוג שמפיץ תוכחה ומסב להם עונג עילאי רגעי -

כשבנקל ניתן להבחין שאלו בעצם מרירות ועליבות המקועקעות על פניהם.

הם לא מודעים לכך.

אחרי הכל, הם רק רצו לנסוע בשקט ובשלווה בנתיב השייך להם,

ואתה הוא זה שהפרעת לתנועה לזרום.

ואני תוהה,

כמה אירוניה מקופלת בעובדה,

שמכל בני האדם -

דווקא אלה המבקשים לעצמם את הכי הרבה שקט ושלווה,

אלו בדיוק אותן בריות המקפידות לעשות את הכי הרבה רעש המפריע לאחרים.

הבלבול הקיומי, הצדקני, הולך ומתעצם אל מול דחייתם.

או אז, תסכול וזעם נאצרים בכל נשימה שאבק האדם הזה שואף לקרבו,

התדהמה גדלה עם השתקפות בבואתם מנגד,

ואז גם מתגלה האמת -

הקטנה, בכלל רוצה להיות גדולה.

והגדולה, היא לא מודעת לקטנותה.

עולם מוזר.

כולם רוצים קצת תשומת לב ולכולם דרכים פתלתלות לקבל אותה.

נשמות אבודות אשר משוטטות להן למרגלות הר המוריה,

ומותכות לנפש גלובלית אחת,

המאגדת בתוכה את כל כמיהות האנושות כולן.

אהבה

היא זו,

שמקיצה ראשונה עם אורו של הבוקר,

מבטה מתעכב על פניי הרדומות –

מקשיבה לנשימותיי, מצמידה את אוזנה הקטנה אל בית החזה שלי ונפעמת.

קורי שנתה נפרמים לאט,

עורה החשוף עדיין בוער -

מלטפת סימני רגש מליל אמש,

מרגיעה את ציורי החושך שנוצקו אל נפשה.

מבלי משים, היא מרימה את ראשה מעליי כשעיניי עוד עצומות,

ובסקרנות של עולל מתבוננת ובוחנת את החיוך שנשאר לי מהלילה,

כמו מחפשת בו את האמת.

ואז,

בחיוך משל עצמה,

שנראה כאילו מישהו צייר איתו את החלומות שלי -

היא יודעת להעביר אותי מאותו מימד של הזיה,

לתוך ההמולה של המציאות המטורפת,

ובחזרה,

בצורה שמזכירה לי הכי טוב,

מדוע הלב הפראי שלה מפרפר לי ביד,

ולמה היא זו.