את אשר נפשי עולה על גדותיה

זכרונות הם טביעות רגליים בחול, שנמחקות כשמגיע הים. והגלים שנשאו אותך פעם, מתרסקים עכשיו על סלעים אחרים.

תמיד אמרו, אם את סופה, הניחי לגשם. כסי ברק, החרישי רעם. שלא תתנפצי מהר מדי, ביום של מנוחה.

כי כולם לילה, ואת שחרית, ובאביב את מחפשת שלכת של סתיו. אין לך גבולות, את משחקת באש. ולמה את הולכת יחפה, בשדות של קוצים? 

אז יצאת מעצמך, ונעלת את הדלת. על הצוואר השארת מפתח קשור בשרוך. בכל צעד הלם בך, מתכת על לב, עד שתוכלי לפתוח. עד שתוכלי להיזכר, איך להפסיק להלך בחיים, מתוך שינה.