לא בדקתי את הנושא, אבל אני מנחשת שרעב וחרמנות יושבים על אותו מנגנון, בשילוב בין צורך פיזיולוגי לצורך נפשי.
בעודי מחממת במיקרוגל שניצלים בצורת ג'ירפות, נזכרתי בהוא שהיה מכין לי סטייקים. הוא אהב בשר, ואכל הרבה ממנו. אפילו היה לו עוד מקפיא בבית כדי לאכסן את הנתחים הגדולים.
התאווה בסטייק מדמם זה משהו מיוחד. ואני, הצמחונית לשעבר, הייתי מביטה בו ונחרדת, ומתחרמנת, ונגעלת, ומתחרמנת.
אני בכלל שונאת שאנשים אוכלים לידי, או לועסים, או נושמים. אבל כל כך אהבתי להסתכל עליו. איך הוא מחדיר סכין חד ומכניע בקלות את הבשר הלוהט, איך הוא מעביר אותו בין השפתיים העבות שלו אל בין שיניים לבנות, איך הוא גונח כשמיצים זולגים לו מצידי הפה. ואני הייתי בוהה בו ומזילה ריר, כי יותר משבא לי לטעום, בא לי להיות סטייק.
בימים האחרונים אני מורעבת. גומרת פעם, פעמיים, שלוש, סוחטת עונג, עד שנתפסים לי השרירים בבטן. והגוף כאילו נרגע לקצת, אבל המוח עדיין רעב. היד על הגרון הופכת לקרופ דק ואכזרי, הסטירה הופכת להלקאה נמרצת שחורצת את העור, והמוח שלי פותח עוד מקפיא לאכסן את המחשבות.
אבל המחשבות לא קופאות, ונגמר המקום, ולג'ירפות יש טעם של סוליה. המוח שלי הוא חול טובעני, אז אני לא נלחמת, ושוקעת לאט לאט. באהבה עצמית, בסלחנות, בקבלה, בכניעה.
ועדיין בא לי סטייק מדמם שישרוף את הלשון, כדי שאולי, לשם שינוי, אני אסתום את הפה ואפסיק לבקש. "עוד". "יותר חזק".
