חשבתי על זה שתכלס אין לי "חברים חברים". יש לי "חברים מפעם", כאלה שמדברים איתם כל כמה שבועות או חודשים ונפגשים פעמיים בשנה, ויש לי "מכרים" מכל מיני מקומות.
לי נוח ככה, ואין לי זמן או אנרגיות להשקיע במערכות יחסים אינטנסיביות, אבל זה גרם לי לחשוב מה הייתי עושה אם מתישהו כן הייתי מחפשת חבר/ה שאני באמת אתעניין במה שיש להם להגיד.
כשאתה באמצע שנות השלושים יש לך כמה אופציות לחברים.
הורים- שיחות של "יותמי עשה היום קקי בסיר"- פחות הקטע שלי. ואני ניקיתי עכשיו לשלשת יונים מהתריס במרפסת, איך זה רלוונטי?
חברים מהעבודה או מהעבודה לשעבר- מדברים בעיקר על העבודה או אנשים מהעבודה או למה אתה שונא את העבודה ורוצה להתפטר ובכלל אולי עדיף להתאבד- בעבודה כבר תרמתי, תודה.
חברים צעירים רווקים- עולם תוכן לא רלוונטי לחלוטין, שיחה שצריך לעשות על רמקול כדי שתוך כדי יהיה אפשר לחפש בגוגל מה זה "בוף" ולהבין אם "ללכת למולי" זה שם של מישהי, שם של מקום, או משהו שקשור לסמים.
חברים עם תחומי עניין משותפים- אז חברים מכאן נגיד, יש לי כמה בודדים, וגם זה תחת "חברים מפעם". חלק כבר מתו (אשכרה מתו, לא מטפורית), חלק "נגמלו", והאמת שעם אלה שפעילים אני גם צריכה לפעמים לחפש דברים בגוגל, כי מסתבר שהעולם כבר עבר לפאזת הטרלול הבאה (לא ממליצה לבדוק, Amokoscisia), ואני כמו הסבתא בסלון עם טרנזיסטור בלי סוללות, "זוכרים שפעם Gore היה קטע"?
אני פשוט מרגישה לא קשורה לכלום. מבוגרת אני לא. ילדה אני לא. מי אני? מה אני? לדמיין עכשיו לצאת לדאנג'ן עם מחוך וחצאית שבקושי מכסה לי את התחת? מרגיש לי מגוחך. גם מי יחזיק עכשיו ערב על עקבים של עשרה סנטימטר. נעליים אורתופדיות זה בדרס קוד?
ראיתי בטלוויזיה קטע על זוגות חברים שסיפרו איך הם הכירו. "קיללתי בפרסית והוא הבין אותי אז התחברנו". "ראיתי אותה אמרתי תימנייה יופי נהיה חברות". מכאן הגעתי למסקנה שהכל מבוסס על שפה משותפת.
כשיבוא לי להכיר חברים חדשים, אני אלך ברחוב ואעשה "מיאו".
