פעם במלחמה אחרת, הוא אמר שיבוא לקצת, ככה עם המדים. הוא גם שאל "באיזה ריח הסבון שלך?", אז הכנתי לו מגבת, כדי שלא אצטרך לחפש אחר-כך אחת גדולה מספיק.
"אפשר סתם לשבת לשתות קפה". אפשר, אבל פתאום לא זכרתי איך יושבים או איך שותים קפה, ובכלל איך נושמים. אמרתי שאני מעדיפה שלא. "מה את מעדיפה שלא?". בחיי שלא ידעתי.
הוא הגיע עם אבק על הבגדים וזוג עיניים עייפות מעל לחיים שזופות מדי עם זיפים ארוכים מדי, אבל היה לו חיוך יפה, וכשהוא חיבק אותי הוא תפס לי חזק בתחת, מצמיד אותי לזין הזקור שלו, בזמן שאני שואפת את כל הבחוץ שהביא איתו, ישר לריאות.
הוא נכנס והוריד את התיק מהגב. "יש בוץ?". הקפה? "לא, הנעליים". לא נורא. הכנתי לימונדה, אז מזגתי לו כוס. כשהתקרבתי להניח אותה על השולחן, הוא בא ונעמד מאחוריי, תפס את היד שלי יחד עם הכוס, קירב לפה ושתה הכל בשלוק אחד. "תודה", הוא לחש לי באוזן, אבל לא זז, משאיר אותי בינו לבין השולחן.
"אני לא יכול להתאפק, בא לי לזיין אותך עכשיו. מרשה לי לטנף אותך קצת?". ברור שמרשה. מי שחלם גבעתי... הוא פתח את המכנסיים שלו וכופף אותי קדימה, עדיין מצמיד אותי לשולחן, ובתנועה אחת הוריד ממני את הטייטס הקצר והתחתונים שמתחתיו. הזין שלפני רגע פעם צמוד לגב התחתון שלי, נדחק עכשיו לתוכי, ואני דמיינתי איך הרמטכ"ל מזמין אותי להדליק משואה, בשם בנות ישראל, על הכנסת האורחים.
אחרי שהוא גמר נכנסנו יחד להתקלח. "יודעת משהו? אני שונא קוקוס". מה? "השמפו". להביא אחר? "שלא תעזי ללכת מפה".
אחרי שהוא זיין אותי שוב במיטה, הוא נרדם. שמתי את הראש על החזה שלו, והיה לו ריח של קוקוס. ואני חשבתי שאיזה מזל יש לאלה שיכולים לעצום עיניים ולהירדם ככה, בשלווה, לצד אנשים זרים. ואולי אין באמת זרים, בארץ שתמיד נלחמת על קיומה.
תראה א., איך אחרי שנים אנשים זרים כותבים עליך, והולכים לישון בשלווה, אבל אתה כבר לא תקרא. אם תבוא שוב, בגלגול הבא, תספר לי איזה ריח אתה הכי אוהב.
