מתישהו הייתי מטומטמת מספיק לומר לו, שאני אף פעם לא אגיד מילת ביטחון, ובכלל, שזה נראה לי לא הגיוני שיהיה משהו שאני יכולה "לסרב לו", ושיהיה "בידיים שלי", כי אני סומכת עליו.
"אבל אני לא יכול לסמוך עלייך", הוא ירה לי חץ ישר בלב.
ואז אמרתי משהו מטומטם אף יותר, על זה שאני לא באמת יודעת איך לעצור. לא יודעת מתי זה "יותר מדי". אני עדיין בחיים, למה לעצור? וגם אם אני לא אהיה, מבחינתי שימשיך.
ככה ארגנתי לי, בגאונותי, סדרת חינוך מחדש.
התחלנו בפרוטוקול השנוא עליי, ירוק צהוב אדום, כאילו הוא שוטר תנועה ואני כיכר הדמעות. לא פלא שאני שונאת לנהוג. אז כשהיה ממש חזק אמרתי "צהוב", ואז כשהיה עוד יותר חזק אמרתי "אדום", כאילו הוא מגלה לי את התשובה, וזה לא היה נורא מדי, אבל לא הועיל בכלום.
ואז הוא אמר שנגמרו הרמזורים, והוא לא מכוון אותי יותר ברברס של החיים, ומעכשיו יש רק עצור. מילת הביטחון לא הייתה דבילית או מורכבת מדי. "Stop". קל, נכון? אבל מכירים כשקל הרבה יותר קשה מקשה? אז ככה תמיד.
הוא כופף אותי מעל גב של כורסה שהוא הצמיד לקיר, וקשר לי את הידיים באזיקים, שהשרשרת שלהם עברה מתחת למשענת הכבדה. את הרגליים הוא קיבע באזיקים קשיחים עם מוט מתכוונן בינהם, נעול במרווח שאיפשר לי טווח תנועה מוגבל של סנטימטר למעלה/למטה עבור החלק העליון של הגוף שלי. יכולתי להרים קצת את הראש, אבל זה איפשר לי רק להעביר את המבט בין החלק האחורי של הכורסה לבין הקיר. ככה הכי טוב, טווח החלטות מצומצם.
הוא התחיל לאט והגביר מהר, מחליף כלים, מחליף ידיים. כמה יעיל להיות Ambidextrous. הרבה מתייחסים לסאב-ספייס כמין ערפול הכרה, אבל בראש שלי זה לא ככה. זה קצת ההפך. זה מיקוד שיא, כאילו כל העולם שאת הוא נקודה, שרואים דרך משקפת, מקרוב אבל קצת מרחוק. רק מרגישים, ורק מקשיבים, והחושים האלה מתחדדים פי כמה מהרגיל. התחושה כן נעשית קהה יותר בהדרגה, כשקצות העצבים המגורים ביתר מסרבים לירות הלאה. ואותו מקום בגוף שחוטף שוב ושוב ושוב, הופך לאזור היחיד שקיים במפת התחושות, פועם ובוער, מסמן לו איפה לנחות במכה הבאה, כמו מגדלור של כאב.
ידעתי שהוא מחכה שאני אעצור. אבל מתי לעצור? אני לא מסוגלת. באופן מפתיע אולי, לבכות אני מסוגלת, במובן שאני לא מרגישה שזה מוריד מההתמסרות שלי, ואולי אף מעצים אותה. אני מביאה אמת, לא יפה ולא שקטה, וזה פשוט עוד משהו שיש לי לתת (לא שאי פעם יכולתי "לבחור", אבל עדיין).
אולי רק אני דפוקה כזאת, שמסיטה כאב בדרכים מוזרות, כמו למקד מבט בנקודה מסוימת ולנסות "לצייר" עם הדמעות שנופלות, תוך כדי שאני מחכה למכה שתכוון אותי, כאילו אני מכחול, והעיניים שפופרות צבע יקר במיוחד. אולי צריך לעשות תערוכה כזאת, "דברים שאמרתי כשלא יכולתי להגיד כלום".
הכי קשה כשהוא עוצר לרגע ואז ממשיך, כשהגוף נרפה קצת כי מרגיש שחלפה הסופה, ואז נתפס נטול הגנות כשהיא מתחדשת. בכל פעם שהוא עצר נהייה קשה יותר. ובשלב מסוים זה מתחיל להרגיש מאוחר מדי, כאילו עברנו מזמן את הגבול בו הייתי אמורה להצהיר על מה שארזתי לבד, על מה שנתנו לי להעביר, ועל מה שלקחתי למרות שידעתי שאסור. עכשיו אנחנו כבר באמצע שומקום, איפה שמטוסים על טייס אוטומטי מתרסקים, ואף אחד לא יודע.
הלוואי שיכולתי לפתוח את הפה ולהוציא ממנו מילים שהן לא המילה הזאת. בתיאוריה יכולתי, האפשרות אף פעם לא נחסמה, אבל מיתרי הקול שלי הם שערים נעולים, והמפתח שמעולם לא היה אמור להיות לי, נמצא במיינד שלא שייך לי מזמן.
קיוויתי שהוא יגיד משהו, אבל ידעתי שלא. הוא לא יגלה לי יותר תשובות. הלוואי ויכולתי לכתוב לו בדמעות, SOS. בבקשה, תציל את נשמתי, ממני.
הוא עצר שוב ואני מקשיבה. מחכה לקול של מקדחה, בלנדר, או מסור חשמלי, תוהה איזה איבר אני אאבד לפני שאפתח את הפה. הייתם חושבים שאמור להיות שם פחד, אבל פחד זה אקט של היגיון, שהוא מנת חלקם של אנשים שמסוגלים להתקיים, בתוך עצמם, בשלווה. אז יש בעיקר ייאוש, של עיוורים שמגששים בחושך, בידיים שאין להן במה לתפוס.
ואז השריקה באוויר. בול וויפ. מכאן הכל חותך בעור, אם בכלל נשאר עור לחתוך בו. אולי הדמעות שלי יכתבו צוואה, שאם אני אמות יקברו אותי עם הכורסה הזאת, ויבקשו סליחה בשמי, על שהייתי ונשארתי, בת חווה מקולקלת.
מסתחרר לי הראש. אני לא יודעת אם העיניים שלי פקוחות או סגורות, והנה יורד המסך השחור. נגמרה ההצגה, כמה חבל שאי אפשר להשתחוות עם ידיים קשורות. רגע לפני שאני יורדת מבמת ההכרה, נופל המפתח שקברתי במקום ששכחתי מקיומו. "Stop".
אני לא זוכרת מה קרה אחר כך. איך נפתחו האזיקים, איפה שכבתי כשריח האלכוהול מילא את האף שלי, ואם אמרתי או לא אמרתי עוד משהו.
אני כן זוכרת שלא יכולתי לשבת בכלל במשך שבוע. ושביקשתי סליחה, הרבה יותר.
