פעם הייתי עם מישהו במפגש סוטים מצומצם בעיר כלשהי בארץ, ובשלב כלשהו הוא היה צריך לצאת החוצה להתעסק בטלפון.
"קחי, תחזיקי".
מה אני אמורה לעשות עם זה? לחבוט שטיחים?
מסתבר שאי אפשר להחזיק שוט בנונשלנטיות.
אז החזקתי אותו כמו שמחזיקים משהו אקראי שהילד מצא בגינה והביא לך "לשמור", או כמו שמחזיקים שקית שהרמת איתה את הקקי של הכלב. ביד אחת ורחוק מהגוף.
לא יכולתי להתרחק הרבה כי רציתי שהוא ימצא אותי מהר כשיחזור, אז לקחתי צעד וחצי הצידה לכיוון איזה קיר ונשענתי עליו, מנסה לא להסתכל לאנשים בעיניים, שאף אחד לא יחשוב בטעות שאני מחפשת אינטראקציה.
הבעיה היא שאני לא יודעת לעמוד בשקט, ותמיד מחפשת במה להתעסק. אז הפכתי את השוט והתחלתי לשחק עם הזנבות שלו, לסרק אותם עם היד, ואיכשהו הגעתי לקלוע לו צמות.
"מה את עושה?"
מרוב שהתרכזתי בצמות, לא הבחנתי שהוא חזר, ויצא לי משהו כמו "סתם, מסתכלת", תוך כדי שאני פורמת את עבודת היצירה שלי ומושיטה לו חזרה את השוט.
"ביקשתי שתתני לי את זה?"
זה היה מהמקרים הנדירים האלה שאני זוכה לחשוב לרגע על התגובה שלי ולא מתמללת מיידית את המחשבה הראשונה שעוברת לי בראש. התשובה הייתה לא, הוא לא ביקש. רק שאם המשפט יתחיל ב"לא, אבל...", ברור שזה יתהפך עליי לפני שאגיע לסופו.
אז עניתי "לא ביקשת" והשפלתי מבט, עדיין מושיטה לו את השוט.
הוא המשיך לעמוד ולהסתכל עליי. אחרי כמה דקות התחילה לכאוב לי היד, והרגשתי כאילו בסוף אני אתאבן שם ככה, כמו פסל החירות רק הפוך.
Here goes nothing. גייסתי את הקול הכי רך ומתחנן שלי. "תוכל בבקשה לקחת את זה?"
"לא".
שוב עברו לי בראש מגוון משפטים הכוללים את המילה "אבל", שמחקתי כי אני עדיין בוחרת בחוכמה (בטח). "מה תרצה שאעשה?"
"יותר טוב".
הייתה איזו הקלה רגעית, אבל כשהמשכנו לעמוד שם ככה, היא שינתה צורה והפכה לתחושת חרדה שהולכת ומתגברת. הבנתי שאין המשך. מה שהוא רוצה שאני אעשה זה בדיוק את זה, אעמוד מולו וארגיש כאילו מבעירים לי אש מתחת לרגליים.
בתמימותי חשבתי שנבוא לכאן, ואולי ירדו הבגדים, ובטח יכאיבו לי, ואולי יהיה משהו שקשור לזין, כי תמיד יש משהו שקשור לזין.
איך תמיד הם יודעים לשחק בנקודה האחת שלא נוח לך איתה, ולהוכיח לך בדקה שאת בכלל לא כזאת ממושמעת/נוחה/זורמת כמו שחשבת?
משחקים בראש ומשאירים את זה רק שם. בלי "נכון שזה מרטיב אותך?", בלי לתפוס אותך חזק, בכלל בלי לגעת בך. לפעמים אפילו בלי להסתכל עלייך או לדבר איתך. ואת מתה. נפערת האדמה, את נופלת לבור בלי תחתית, נחבטת שם לכל אורך הדרך, ואף אחד לא יודע חוץ ממך (וממנו?).
כשאת סופגת כאב אז רואים. יש סימנים, וקולות, וכשהוא מכאיב אז גם הוא מרגיש את המאמץ, וזה סוג של פרס גלוי, מדיד, כאילו את רצה מעל משוכות או עוצרת את הנשימה מתחת למים כשמודדים זמן. אבל פה? איזה "כבוד" יש בלעמוד ליד אנשים זרים, עם מבט מושפל ולחיים בצבע שקית של רמי לוי, מחזיקה שוט ומושיטה אותו למישהו שבקושי מסתכל עלייך, כאילו אני מקבצת נדבות של בדס"מ?
בדיוק, אין כבוד. אפר ועפר. חבר אמר לי פעם שרק ככה אפשר להוריד נשלטות "מנוסות". עם החדשות אפשר לשחק על כאב, על זיונים בתחת, על תמצצי לי עד שתקיאי ואז תשכבי לי מתחת לנעליים בזמן שאני יושב וקורא עיתון. "אבל אתן", הוא אמר, "זה כבר קטן עליכן".
רק כששכחתי שכואבת לי היד למרות שהשארתי אותה בדיוק באותה נקודה, והראש המורכן שלי נשאר מורכן לא כי התאמצתי אלא כי ירד לשם לבד, ואפילו עפעף לא הרמתי לכיוונו כי מי אני בכלל. רק אז הוא לקח את השוט, שמסתבר שלא צריך להחזיק בכלל, כדי שהכי יכאב.
