הקטע הזה הזכיר לי משהו שהכחשתי לאורך השנים.
אני לא באמת מזוכיסטית, ולא באמת רוצה שיכאב לי. בפיזי זאת דרך להרגיש חזק יותר וזה נראה מאוד לגיטימי. אבל כאב נפשי? כמה דפוקה צריך להיות כדי לרצות שיכאיבו לך בלב?
הצורך הזה להתפרק מול מישהו, מתוך מקום אמיתי של סבל וייסורים. במקום שהכי לא נעים, ורוצים להיעלם, ומתוך זה נמסים לזרועות של אדם אחר, שפותח אותך בכוח.
אז אולי אפשר להבין את הצורך לבכות, ושמישהו יראה ויחבק וירגיע. אבל מה קורה כשאין "סיבה טובה" לבכות, ומתחילים לחפש אותה בכוונה?
זה לא נעשה לגמרי במודע. בראש שלך את רוצה להיות מאושרת, ושאף אחד לא יפגע בך אף פעם. אבל כשאת הולכת לשם, ואת רואה שהפעולות שלך מכניסות אותך לבור למרות שיכולת לסגת, את כבר מבינה.
ההתמסרות האמיתית שלי היא רק מתוך שבירה. אני אקפוץ מהמרפסת, ואלחץ על הגז עד שניפול מעבר לצוק, ושם למטה למטה, נזדיין עד שנמות.
לכן אני תמיד כאן ותמיד לא כאן, ותמיד אני אבל לא לגמרי. כי אי אפשר להיות שבורה אבל שלמה, אז עדיף רק שלמה.
אני יודעת להרגיש רק בקצוות, והקצוות תמיד חדים לי מדי, אז בסוף אני מרימה את הלב המדמם שלי, ובורחת. וככה חוזר מעגל, מפעם לפעם, בחיפוש אחר השקט שלעולם לא יהיה. כי אין שקט בכאב, ואין שקט בהיעדרו.
כשכל הבורות מכוסים, אני עומדת מעליהם ומתאבלת. על הנשמה המעוותת שלי, שלא מסוגלת לאהוב, מבלי שיריעות כבדות של חושך יעטפו אותה. מבלי להסתכל בתהום, ושהוא יסתכל עליי חזרה.
לא באתי להזדיין. לא באתי לחטוף מכות. באתי לפדות את נפשי.
