אני ממש לא בקטע של ערסים. מעדיפה אירופאים לבנים ומתנשאים, מטר תשעים, עם שיער מאפיר, זיפים, וזין בגודל של הזרוע שלי.
אבל פעם באף פעם, איזה ליאור או נתי מצליח לתפוס אותי. ויש להם ייחוד משל עצמם לאלה. עם פנינים כמו "לשפד לך תכוס" או "טפטפי לפה מהר".
אין שם "אדוני", את לא מלצרית בשיפודי התקווה. את נסיכה, כפרה עלייך. בואי לאבא. וזה לא אבא סוטה של הכלוב באתי לחפש חורים צפופים, אלא אקט של חמימות, שבא לך לשבת לו על הברך ולחטוף סטירה כי בטעות נשענת לו על הביצה (ביצה תמיד ביחיד, כן?).
לילה קסום אחד באיזו תקופת מבחנים מעיקה, שוטטתי במקומות שלא אמורים להיות בהם בתקופת מבחנים. ואז הודעה. "רוצה ליטוף?".
במצבי הרגיל כנראה הייתי סוגרת מוחקת ומתעופפת, אבל כפי שציינתי- ממש חיפשתי לברוח. אז עניתי. "איפה?", כשברור לי שבמשפט הבא אני סוגרת, כי התשובה הנגדית תעצבן אותי.
"באוזן".
שטו אוזן. "באמת?"
"נשבע".
שעה אחר כך אנחנו חופרים באיזה סקייפ, והוא מציע לשחק "מלחמה", אבל סטריפ מלחמה. תביאי קלפים, תערבבי מולי, בלי לרמות. "ממי, אני פה בבוקסר וגרביים, יש לך פור".
אוקיי, זורמת (כן, פעם הייתי זורמת).
רבע שעה אחר כך, אני בתחתונים והוא ערום. יושב מולי ומלטף את הזין היפה שלו ביד אחת, ובשנייה ממשיך להראות לי קלפים.
"איך יודעים מי מנצח?", שאלתי בזמן שאני משתדלת לא לבהות.
"אני", הוא מחייך, בזמן שהוא מועך את הכיפה של הזין בין האגודל לאצבע.
"את באה או שאת לא באה?".
באתי. ובאמת קיבלתי ליטוף באוזן. פשוט לא עם היד.
