צריך לדבר על זה לפני. גם כשאומרים שאפשר הכל, צריך לדבר על זה. אז דיברנו על זה, הרבה. לאו דווקא על האקט הספציפי, אלא על דברים שנשארים.
כשזה מרגיש שדברים ישארו לתמיד, זה נראה מאוד לגיטימי. ויש אנשים, כמוני, שאצלם מה שאמיתי הוא במובן מסוים תמיד לתמיד, ולאנשים כאלה זה כנראה קל יותר.
לפני שעושים, בודקים. עושים מחקר. איך, איפה, ומה עושים לפני ואחרי. סכין? צריבה? קעקוע? עגיל? האם לכתוב שם, אות, או לבחור באלמנט רלוונטי שלא ניתן לקשר באופן ישיר אם לא יודעים?
אם כבר אז עוד משהו לגבי אנשים כמוני. אנחנו נוטים להגזים. להקצין. בעולם כלשהו הייתי מבקשת שיטביעו לי שייכות על המצח. אנשים כמוני צריכים שיאזנו אותם, שיורידו מהר, וירימו מהר, ויסטרו את החיים שלהם חזרה למקום כשהם סוטים קצת הצידה.
הייתי גם מבקשת לפעמים, "אני צריכה שתאפס אותי". הדרך פחות משנה והיא לא לבחירתי, וזה חלק גדול ממה שמאפשר לזה לקרות בכלל. חשוב שזה לא יהיה בהתרסה, לא לשחק משחקים של "אני מתנהגת לא יפה, תן לי מכות". רק בבגרות, בכנות, ומתוך הבנה שלמה של מה התפקיד של כל אחד. בקשר "נכון" אפשר פשוט לבקש שיעמידו אותך במקום, ובדרך גם יבהירו לך היטב מה המקום. לא כי שכחת, אלא כדי לקרקע.
כשדיברנו על סימון, הוא שאל אותי מה אני רוצה. תמיד יכולתי לומר את דעתי, והיא תמיד נלקחה בחשבון. ביקשתי שכן יהיה ספציפי, וכן יהיה ככה שניתן לזהות. שיהיה אמיתי, בלי ציורים ומטאפורות, כמו שתמיד היינו. המה היה השם שלו, שבמשך שנתיים מעולם לא אמרתי בפניו. והאיך, באש, כי אין דרך אחרת.
בהתחלה חשבתי לפרט את החלק הטכני, אבל זה לא מה שרציתי לומר בפוסט הזה. זה לא נועד להיות עוד סיפור על כאב או על סאבספייס.
רציתי לומר שיכול להיות תמיד לתמיד, ושגם כאלה דברים לא תמיד ממשיכים, כי החיים מורכבים והרצונות של אנשים שונים לא תמיד מסתדרים. ובסוף כל אחד בוחר עולם שמתאים לו, לפחות במרבית הפרמטרים.
את החיים עצמם לא הייתי מסוגלת לשחרר. אף אחד לא יחליט במקומי אם לעשות או לא לעשות ברית מילה לילד הלגמרי תיאורטי. אף אחד לא יקבע לי במה לעבוד ומתי. הפחד מתחפר מתחת לגדרות, ובסוף הן מתרסקות. העולם לא נופל איתן, וזה קצת מפתיע, אבל לא לגמרי.
רציתי לומר שגם מה שנצרב באש דוהה עם הזמן. ואפשר לצאת ממשהו מאוד אינטנסיבי, לא כניצולים מתופת, אלא כשני אנשים שלמים, בריאים בגופם ובנפשם. בכל מצב אחר- עדיף לא לקחת סיכונים, מלכתחילה.
והעולם שמתאים במרבית הפרמטרים, הוא באמת הכי טוב שיכול להיות. וכשהכביסה מתייבשת על החבל, והקניות מסודרות במקום, אני מלטפת את הסימן על הירך שלי. ומספרת לזה שאמרתי לו "כן", שאני כבר לא מפחדת. אבל לפעמים, אני מתגעגעת.
