בחמש הדקות הראשונות שלנו באותו החדר, הוא שואל אותי משהו ואני עונה לו בצחוק. אני באמת לא עושה את זה בכוונה, אני פשוט כזאת.
במקרה זה יצא ממש מצחיק, והוא צוחק יחד איתי, בזמן שאני מתנצלת על זה שייתכן והרגזתי את אלוהי הדיסטנס.
הוא עומד מולי, קרוב, ומסתכל לי בעיניים. היד שלו תופסת לי מתחת לסנטר, ועם היד השניה הוא מלטף את הלחי שלי, עדיין מחייך אליי. זה ליטוף מורח, לוחץ, כזה של להבהיר שאפשר.
ואז הוא מרחיק הצידה את היד שליטפה, משאיר אותה רגע באוויר, ונותן לי סטירה. מכירים סטירות כאלה של מול העיניים? זה שונה מסטירה שניתנת בהפתעה, שלרוב מלווה בוויב של עלבון או הענשה (לא שאני נגד, חלילה). הסטירות האלה שבאות כשברור לך שאת הולכת לקבל סטירה, הן מיוחדות, והמשמעות שלהן נורא יפה בעיניי. רדי למקום שלך.
סטירה אחת. שנייה. שלישית. אני כבר לא מחייכת, אבל לא כי לא טוב לי, אלא כי זה כבר לא שם. הוא לא צריך להסביר לי מה הוא רוצה, והמוח שלי לא צריך להסביר לגוף שלי. כולנו פשוט יודעים.
אחרי הסטירה השלישית הוא כאילו מהנהן, אבל ממש בעדינות. תנודה קלה של הראש כלפי מטה, מצמוץ שמשאיר את העיניים סגורות רק לעוד רגע. וזה מספיק כדי שאני אבין. כן, ככה, נכון.
ואז ממש בקלות עם קצת לחץ על העורף שלי, הוא מקפל אותי על הרצפה לרגליו, מדביק את המצח שלי לקצה של הנעל שלו, ומשחרר את העורף. אני לא זזה.
רגע עובר והוא מתרחק כמה צעדים, וצליל של כיסא שנגרר על פרקט שאחריו שקט רומזים לי שהוא התיישב. עוברות כמה דקות. אני מניחה שהוא מסתכל עליי, אבל אני לא זזה. רק מקשיבה לנשימות שלו.
"בואי".
אני באה, על ארבע, מקפידה לא להרים את הראש מעבר למינימום שנדרש כדי לא להתנגש במשהו בדרך.
"תסתכלי עליי".
איזה פינג פונג יפה. אני מרימה את הראש ומסתכלת עליו, אבל ממש מסתכלת. כאילו כל העולם אצלו בעיניים.
"תתפשטי".
אני מורידה את הבגדים שעליי, בזמן שאני ממשיכה להסתכל עליו. וכל העולם שאצלו בעיניים, הופך להשתקפות שלי.
