מעולם לא אהבתי שמלות במיוחד, אפילו לא בתור ילדה.
כשגדלתי קצת למדתי להעריך את היתרון של שמלה שחורה צמודה קצרה, בעיקר כשלובשים אותה כשהולכים לפגוש גבר חסון שעושה לך קצר במוח כשהוא נושם לידך.
ואז צריך לחכות איפשהו, וכל מה שיש זה מעקה מאבן, אז הוא מתיישב ברגליים פשוקות וטופח פעמיים על הירך שלו.
ואת יודעת שהכוס שלך מופרד מהעור שלו רק על ידי שתי שכבות של בד, כשהתחתונים שלך בקושי נחשבים לשכבה אחת, אז אולי זה רק שכבה וחצי. כשהוא צוחק את מרגישה את השרירים שלו נמתחים מתחתייך, והכוס שלך מתחיל לדבר אליו.
ערב שלם הוא לא יתקרב לשם. הוא לא ישים לך יד על הרגל, ולא ישאל כמה את רטובה, ובכלל לא ידבר על דברים רטובים.
אבל רגע לפני שהוא מוריד אותך בבית, כשהוא מנשק אותך, הוא דוחף לך יד לתחתונים, רק לא מהצד שהכוס שלך קיווה. ואולי זה יגרום לך לצרוח בבהלה, כי מישהו דוחף לך אצבע לתחת באמצע הרחוב. ואולי זה יגרום לך להישען אחורה, ולדחוף אותו עמוק יותר לתוכך, רק כדי לראות את החיוך המופתע שלו.
כן, שמלות זה דבר נהדר.
