"על הברכיים. ידיים מאחורי הגב. פה גדול".
כבר קשה לי. דקה על הברכיים וקשה לי. זה לא על הברכיים ולהישען אחורה בסבבה כמו במעגל זן וכיופים במתנ"ס, אלא לשאת את כל הגוף כשמרכז הכובד הוא מפרקים ועצמות, שלא נועדו להיות מרכז כובד. פשוט אין שם מספיק בשר. גם אם הייתי קמה מיד, היו כבר סימנים כחולים על העור הלבן שקוף שלי.
אפילו שיווי המשקל קשה פה. כמה חבל שלא התמדתי בבלט והעדפתי לקלוע סלים עם הבנים. שרירי השוק המפותחים שלי לא מסייעים לי כרגע.
הוא לבוש לגמרי ואני ערומה. כשהוא מתחיל להוריד שכבות אני מביטה מהופנטת, צורבת רגעים בזיכרון. הרגע בו הוא מוריד את החגורה ומניח אותה על הכתף הימנית שלי, כשהיא עדיין אוצרת את חום הגוף שלו, שצורב אותי כמו אש. הרגע שהוא פותח את הסגירה של שעון היד הגדול שלו, מעלים מהאוזן את התקתוק של הזמן, מותיר רק מרחב, שהולך ומצטמצם לנקודה אחת בין הרגליים שלו.
הוא לא מקל עליי בדיבורים רכים. הוא לא מנשק אותי בלהט על השפתיים שרעבות אליו. הוא לא מלטף לי את הראש וקורא לי ילדה טובה, ובטח לא אומר "שלי".
שייכות צריך להרוויח. נחמות צריך להרוויח. ואין לזה סוף. זה לא שעוברים סף כלשהו, ומעבר לו את נמצאת כבר במקום נוח ובטוח. זה תמיד יהיה מפחיד, ותמיד יהיה לא לגמרי נוח, ותמיד יעצור לך את הנשימה.
"תרימי את הסנטר. לפתוח גדול".
אני מצייתת. אין אפילו טעם להראות לו שקשה לי. אני מניחה שהוא יודע, אבל הוא לא משאיר לאגו שלי חריצים להציץ דרכם.
הוא מחדיר את הזין שלו לפה שלי, תוך כדי שהוא תופס את הלסת שלי מהצדדים, כמו שפותחים פה לכלב שרוצים לתת לו תרופה. אני לא יודעת מה נלחם חזק יותר, הגוף או המיינד. תמיד שניהם נכנעים לו בסוף.
כשהוא נצמד אליי, אני נושמת מעט אוויר והרבה אותו. אני מנסה לרכז את כל האנרגיות שלי בלשמור על התנוחה ובמלחמה מול הרפלקסים.
כשהוא מבחין בזה, הוא מרפה מהלסת שלי לרגע, מרים את החגורה מהכתף שלי, ומגלגל אותה כמה פעמים על היד. האבזם בכף היד שלו, וזאת כבר חצי נחמה, כי יש פעמים שהוא לא.
"תסתכלי עליי. תפתחי את הפה שלך. זה כל מה שביקשתי. לפתוח, עכשיו".
פעם הנפש שלי הייתה חוטפת חתיכת כאפה מדברים כאלה. רק. רק את זה. כאילו לא נתתי שום דבר בכלל. בסוף הבנתי שזה אצלי. המקום שלי הוא אצלי. אני חייבת להאמין בזה בכל אטום בגוף שלי, ואף אמירה לא יכולה להוריד מהערך של השייכות הזאת.
אני פותחת ככל יכולתי, והוא מכניס את הזין שלו שוב לפה שלי, היד מתחת ללסת. כבר בהתחלה הוא נותן הצלפה חזקה לאורך הגב שלי עם החגורה, ובאופן מופלא ולא ברור, יכולתי מצליחה לפתוח יותר גדול.
כשהזין שלו מתחיל לגעת בחלק האחורי של הלוע שלי, הוא נותן עוד הצלפה. ועוד אחת. עם כל הפחד והאדרנלין, אפס רפלקס הקאה.
הוא מרפה מהלסת שלי, שממשיכה לשלוח פעימות של כאב בנקודות שהוא תפס, ואוחז לי את הראש מהצדדים בשתי הידיים. רגע לפני, הוא מלפף מחדש את החגורה על היד, האבזם כלפי חוץ, ואולי מהצד זה נראה כמו תפילין.
כשהוא מזיין לי את הגרון ככה, אני לא שלי יותר. אני לא שייכת לכאב שלי, אני לא הבעלים של אף קושי. שום מלחמה לא מתחוללת בתוכי.
מדי פעם הוא גונח בהנאה, וזאת כל הנחמה שהצטרכתי.
